טיול רכבות בן 3 שבועות באיטלקית, גרמנית, צרפתית והולנדית

לטוס לאירופה לעיר אחת או לשכור רכב ולטייל במדינות שונות הפכו לטיולים בנאליים למדי, שלא לומר מזהמים מאוד, וכישראלים שנכווים מהתחבורה הציבורית בארץ מאז הקמתה ועד היום איננו מספיק מודעים לאפשרות לטייל באירופה אך ורק באמצעות התחבורה ציבורית. נכון, זה לא מתאים לכל אחד ובמקרים מסוימים לא תמיד חסכוני יותר, אך מה שבטוח זה שבשק השיקולים צריך לכלול את ההרפתקנות והריגוש של חוויה שונה לגמרי, את מערכת התחבורה הציבורית המתקדמת והתדירה המחברת את כלל היבשת, את התרומה האדירה לסביבה וגם מגוון שיקולים רב ההופך את הבחירה בטיול שכזה למשתלם כלכלית באופן משמעותי. 

בחודש אוגוסט יצאתי לטיול רכבות של כמעט חודש ימים ברחבי אירופה. הטיול החל ברומא, איטליה, והסתיים באמסטרדם, הולנד. מאות הקילומטרים שגמעתי בדרך שבין רומא לאמסטרדם היו מהמדהימות בחיי, וכללו את חבל טוסקנה (פירנצה, סן ג'מיניאנו, סיינה, לוקה ופיזה), צ'ינקווה טארה, מילאנו ואגם גארדה, שוויץ (אזור היונגפראו עוצר הנשימה ובאזל) ופריז. הצטרפו אליי למסע המרתק ביותר בחיי!
יש נופים שרואים רק מהרכבת. גרינדלואלד, שוויץ

 היום הראשון - 02/08:

נחתנו עם טיסת רינאייר מטרמינל 1 לרומא פיומיצ'ינו בשעה 15:40. מיד אחר כך ניגשנו במהרה לביקורת הגבולות, חצינו בהצלחה והלכנו לפי השילוט המאוד ברור את תחנת הרכבת של שדה התעופה, שבחצי שעת נסיעה ברכבת חדשה, ה-Leonardo Express, מגיעה לתחנה המרכזית של רומא, רומא-טרמיני (Termini). מדי שעה יוצאות 4 רכבות מדי 08, 23, 38 ו-53. 

בידינו כרטיס Eurail המאפשר לנו גישה בלתי מוגבלת על רכבות ב-31 מדינות באירופה, והכרטיסים שלנו תקפים ל-22 ימים, כלומר במהלך כל הטיול נתנייד באירופה עם מערכת הרכבות המודרנית והירוקה לסביבה! באירופה, בשונה מבארצנו, תחנות הרכבת ממוקמות במרכזי הערים כך שבאמת יהיה ניתן להשתמש בהן בקלות ובנוחות, ומעבר לכך יש תחנות כמעט בכל "חור". לכן במהלך הטיול נלון ברוב הלילות במלונות הקרובים לתחנות הרכבת. 

כאשר משתמשים בכרטיס ה-Eurail בפעם הראשונה צריך לבצע לו אקטיבציה בעמדת כרטיסים, וכך עשינו. בעמדת כרטוס של Trenitalia הגשנו את הכרטיסים שלנו לעובדת והיא חתמה בחותמת גומי על כל כרטיס במקום הייעודי לו. זהו, יצאנו לדרך! בכל כרטיס Eurail יש Travel Diary, יומן מסע, שעליו חובה לכתוב לפני כל עלייה על רכבת אחרת ניתן להיקנס על ידי ביקורות פקחים בסכומים הזויים של עד 500 אירו. בקבוצה של Eurail הייתי עד לכמה וכמה פוסטים של נוסעים מתוסכלים שמילאו את הנסיעה על הרכבת ולפני שהספיקו לסיים הגיע פקח לביקורת ואחר כך קנס אותם. לא נעים בכלל! מה בעצם צריך למלא? על כל נסיעת רכב. צריך למלא תאריך, שעה, תחנת מוצא, תחנת יעד והאם מדובר בנסיעת רכבת, אוטובוס או מעבורת. כמובן שלרוב מדובר ברכבת (מחזיקי Eurail זכאים לנסיעות אוטובוס חינם בקווים מסוימים, וכנ"ל לגבי מעבורות). רק לאחר שמילאנו את שורת הנסיעה עלינו על הרכבת שיצאה כמה דקות לאחר מכן. לנו יש כרטיס Eurail למחלקה ראשונה, ובהרבה מאוד רכבות זה מאפשר ישיבה בקרונות מחלקה ראשונה/עסקים, אשר נחשבים מרווחים יותר וצפופים הרבה פחות, במיוחד בעונות שיא כמו הקיץ. יש גם יתרונות נוספים כמו כניסות לטרקלינים במספר תחנות רכבת גדולות במדינות ספציפיות, ולעתים רחוקות גם שירותי מזון ושתייה! 

עלינו על הרכבת והגענו כעבור חצי שעה, כשהנסיכה מתחיל לרדת גשם זלעפות בעוד הטמפרטורה כ/30 מעלות. כשהגענו לתחנה המרכזית של רומא ניגשנו לעמדת הכרטוס של Trenitalia בכדי לרכוש מושבים לנסיעת הרכבת שלנו למחרת לפירנצה. כרטיס Eurail מאפשר נסיעות בחינם על הרכבות שמופעלות על ידי החברות הלאומיות של כל מדינה משתתפת, ועם זאת ישנן חברו. רכבת פרטיות שנסיעות הרכבת שלהן קצרות משמעותית. למשל נסיעה מרומא לפירנצה ברכבת אזורית (Regional train) אורכת כ-3:30 שעות בעוד שנסיעה ברכבת המהירה של חברה פרטית אורכת שעה וחצי בלבד. חברות הרכבת הפרטיות מצריכות ממחזיקי כרטיס Eurail לבצע הזמנת מקום (seat reservation), שעולה בין 3 אירו ל-40 אירו, הכל בהתאם לחברה, לקו ולאורך הנסיעה שלו. עלות ההזמנה לפירנצה הייתה 10 אירו בדיוק. ניתן לבצע זאת גם באונליין מראש, ישנה עמלת הזמנה (Booking fee) של כמה אירו. בהרבה מקרים שאין פער משמעותי, זמן שבין רכבת לאומית לרכבת בבעלות פרטית אפשר להמנע מביצוע הזמנת מושב, אך במקרה של פירנצה הפער היה משמעותי, שעתיים, וזמן גם שווה כסף. 

מה שכן, לא ציפינו לתור מתמשך כמו שהיה כשהגענו. לקחנו מספר וגילינו שעלינו להמתין ל-30 אנשים שנמצאים לפנינו. מאוחר מדי, המתנו ולאחר 40 דקות יצאנו מהתחנה אל מקום האירוח שלנו ללילה זה. הלכנו כשש דקות בין הפסקות הגשם והגענו ל-B&B Domus Palatina, המנוהל בבוטיקיות על ידי לורנדה, שמסרה לי שבכניסה לבניין ממתין לנו בחור בשם תומאס, ואכן כך היה. הוא ביצע עבורנו צ'ק אין חיש מהר, ואחר כך נכנסנו לחדר שלנו. מדובר בחדר זוגי עם מתקני רחצה פרטיים, מקרר, קומקום, מכונת נספרסו להכנת קפה ארון וכספת. 

לאחר ביצוע הצ'ק אין, הלכנו לקולוסיאום כ-1.5 ק"מ. הקולוסיאום הוא אמפיתיאטרון שנבנה לפני קרוב ל-2000 שנה על ידי שלושה קיסרים רומים משושלת פלביאן: וספיסיאו, טיטוס ודומישיאן. הקולוסיאום נבנה על חורבותיו של ארמונו של נרו, השליט הרומי הקודם והשנוא. 

הצטלמנו מבחוץ והמשכנו לפורום רומאנום (Foro Romano) כמה דק' הליכה. מקום זה נחשב לפורום החשוב ביותר בעולם בתקופת האמפריה הרומית, ושם הכל קרה- שם חגגו את כיבושי האימפריה, שם נסגרו העסקאות הגדולות ועוד.

משם התחלנו ללכת לכיוון לב העיר ובדרך עברנו בפיאצה ונציה היפהפייה. ההליכה משם לפנתאון הייתה קצרה אך בדרך התפתינו ועצרנו בגלידרייה. הגענו עבור גלידה אך גילינו שם את הקאנולי הצ'יליאני, קינוח איטלקי שלא הכרתי קודם לכן המורכב מבצק פסטה דמוי צינור הממולא בגבינת רקוטה קרירה. זה היה כה מרענן. הוא עלה 3.5 אירו אך המוכרת התבלבלה בעודף וכך שילמנו 2אירו בלבד. 

שבעים לעת עתה הלכנו כחמש דקות אל הפנתאון את המפורסם. פירוש השם הוא “מקדש כל האלים" וככזה הוא מבנה עצום מימדים אשר נבנה בשנת 125 לספירה והשתמר עם הגג המקורי שלו. הכניסה פנימה היא חינמית, אך הגענו לאחר הסגירה. אבא שלי בדיוק סיפר לי שכשהיה כאן עם אמא בפעם הראשונה החל לרדת גשם וכולם הסתתרו תחת קורות הענק של הפנתאון. לא עברה דקה והגשם התחדש והתעצם, וכל הכיכר התרוקנה כשכולם שועטים לעבר הפנתאון כדי להמנע משטיפה טוטאלית. זה היה מחזה משעשע למדי, ולי התפנתה הכיכר לצילומים 😁 

כעבור מספר דקות הגשם נפסק ובדרך לפיאצה נבונה עצרנו במינמרקט עירוני של coop, וקנינו בננו. מדהימות ולחם וגבינה עבור מחר. גם מים קנינו כאן, ועלה חצי אירו בלבד. מרגישים את היחלשותו של האירו בכל רכישה, וזה כיף ממש! כעבור כמה דקות הגענו לפיאצה נאבונה (Piazza Navona), הכיכר המרכזית ביותר ברומא מתקופת הבארוק. בתקופת האימפריה הרומית שימשה הכיכר כאתר ספורט של מרוצי סוסים. היו הרבה מהגרים שניסו למכור פיצ'סקס זוהרים בכוח אך לא נתנו להם לקלקל את ההנאה מיופייה של הכיכר. כבר החל מאוד להחשיך, והתאורה מאוד החמיאה למבנים המקיפים את הכיכר ולמזרקות. התיישבנו דקות ארוכות, נחים ומתפעמים למרות שעבור שנינו אין זו הפעם הראשונה כאן. מה לעשות, כשיפה אז הלב נכבש בלי שליטה. 

חיפשנו מקום להשביע בו את קיבתנו, וגילינו שסניף של רשת Wok to Walk האהובה עלינו נמצא רק 300 מטרים מאיתנו. כל אחד מאיתנו אכל עד שובע ב-26 ש"ח לאדם. זול יותר מבארץ ודומה למחירי הרשת במזרח אירופה! 

בשלב הזה עלינו על קו 64 בחזרה לתחנת הרכבת טרמיני, התחנה המרכזית של רומא, ומשם הלכנו מספר דקות אל מקום האירוח הבוטיקי שלנו ונחנו בחדר הממוזג והנעים. 

היום השני - 03/08:

ביום זה קמנו בשעה 7:50, אכלנו את ארוחת הבוקר אשר הוגשה לנו לחדר ואחר כך ביצענו צ'ק אאוט. את החפצים השארנו לשמירה של תומאס בחדר הקבלה ואחר כך עלינו על הקו האדום של המטרו מתחנת Termini לתחנת Espanga, סך הכל 3 תחנות ועלות של 1.5 אירו לכרטיס המאפשר שימוש בטווח של 100 דקות לאחר הרכישה. רכשנו דרך מכונה מתוך רבות שהיו שם, אשר קיבלו גם אשראי וגם מזומן, וניתן היה לשנות את השפה לאנגלית. 

תוך דקות ספורות ירדנו בתחנת Espanga ומבלי כמעט ללכת, חצי דקה לאחר היציאה מהתחנה, הגענו אל המדרגות הספרדיות (Spanish Steps), שחלקן התחתון ממוקם בכיכר ספרד (Piazza di Spagna). המדרגות הספרדיות הן גרם המדרגות הרחב והארוך ביותר באירופה, ומשמשות למקום מפגש לצעירים וכמובן, אלפי תיירים המבקרים כאן מדי יום, מהבוקר עד הלילה. בעבר היו יושבים המוני התיירים על המדרגות, אך לא עוד. פקחים רבים עם עיני נץ ומשרוקית בהיכון מקימים כל מי שמתיישב, ואם הם יהיו במצב רוח פחות טוב הם גם יכולים לקנוס. החוק, המוזר אם שואלים אותי, אוסר על ישיבה בגרם המדרגות המפורסם ונאכף באופן מוגזם. באופן מוזר ולא שגרתי ליום ראשון בחודש אוגוסט, היו כמויות תיירים מעטות מאוד. הטיפ הוא להקדים להגיע, וממש לא חובה, שעות כמו שש בבוקר. גם תשע וחצי תופס, אפילו בסופ"ש בשיא הקיץ מסתבר. 

לאחר הרבה מאוד תמונות המשכנו למזרקת טרווי (Fontana Di Trevi), המפורסמת ביותר ברומא. מטרים ספורים בלבד מהמדרגות הספרדיות ממוקם סניף מקדונלדס עצום ואחד מהיפים ביותר שראיתי. עצרנו שם כדי להשתמש בשירותים, והפלא ופלא לא היה קוד וגם לא פגשנו את עובדי הסניף בשל גודלו העצום. 

זמן מאוד קצר אחר כך הגענו אל המזרקה. שמה הוא כשם השכונה, טרווי, ועל פי האמונה מי שמשליך מטבע אל תוך המים כשגבו מופנה אל המזרקה יזכה לשוב לרומא בעתיד. המזרקה עמוסה מאוד בכל שעות היום, כך שגם כאן ככל שמקדימים להגיע כך יש פחות אנשים. למזרקה כבר הגענו בשעה 11:00, והיו הרבה אנשים. עם זאת ראיתי תמונות שבהם נצפו הרבה יותר תיירים. טיפ- לא צריך לרדת בגרם המדרגות עד למזרקה עבור תמונות טובות שלה. במפלס הרחוב, בתחילת הגרם, ישנה זווית מצוינת שמאפשר לתפוס גם את מי המזרקה, גם את כל ראש המבנה שלה וגם להמנע מראשים של תיירים או מכל חלק אחר בגופם שעשוי להיכנס לתוך הפריים. מה יש לומר על המזרקות? הן פשוט מהממות! הן ממוקמות באמצע הרחוב המוביל אליהן, כמעט מסתתרות, ולפתע כל המזרקות מתגלות והלסת נשמטת. 

בדרץ בחזרה  ל-B&B נתקלנו במקרה בגלריית אלברטו סורדי, מרכז קניות קטן שמזכיר בארכיטקטורה שלו ובקונספט את הגלריה המפורסמת שבמילאנו. יש שם מספר חנויות של רשתות בינלאומיחת, והמחירים, למרבה ההפתעה, נוחים למדי. נתקלנו בלא מעט ישראלים שחגגו בפזרנות. למשל בברשקה חולצות T נמכרו בשש אירו בלבד, כיום 24 ש"ח. אי אפשר להתווכח עם העובדה שמדובר במחיר מגוחך למותג בינלאומי. 

המשכנו ברגל ל-Domus Palatina בכדי לקחת את הכבודה שלנו ומשם הלכנו ברגל כחמש דקות. בתחנת Termini לא פחות מ-20 רציפי רכבת. כדי לדעת לאיזה רציף ללכת צריך להביט לעבר מסכי הענק. בשורות שבלוח כתובים היעדים הסופיים של הרכבות, ולכן יש לשים לב אם היעד שלכם הוא יעד ביניים במסלול הרכבת או יעשה הסופי. יעד הרכבת שלי היה ונציה, ואני הזדקתתי לה בכדי לרדת בפירנצה. הגענו ב-12:20, חצי שעה לפני יציאת הרכבת, כדי לאתר אותה ואת הקרון והמושבים שלנו בנינוחות וללא לחץ. לא היה צורך לגשת לעמדת כרטוס משום שעשינו זאת אמש. החלטה נבונה לגמרי. 

אורך הנסיעה היה כשעה וחצי ובמהלכה הוגשו לנו עיתונים, חטיף לכל אדם ושתייה קלה בחינם, שקע אישי לטעינה ומושבים במחלקת הביזנס כמובן. כל ההטבות הללו ניתנו לנו משום שאנו מחזיקי כרטיס Eurail למחלקה ראשונה. כרטיס מסוג זה עולה מעט יותר, אך נוחות המושבים, המרחב האישי לכל נוסע, ההטבות שניתנות וגם חוסר הצפיפות עשויים להיות שווים את זה. כל אדם ושיקולו האישי. במהלך הנסיעה הרכבת צברה מהירות של 247 קמ"ש (!), כך שהדרך בין רומא לפירנצה היא ללא ספק מהירה הרבה יותר ברכבת מאשר ברכב פרטיי אפילו, וגם ירוקה יותר! העניין המרגיז היחיד ברכבת הזו של Trenitalia היה שלכאורה הוצע חיבור לאינטרנט בחינם, אך היה צורך להירשם וגם למסור פרטי כרטיס אשראי. נמנעתי מכך כי לא מצאתי בזה היגיון. אגב, אציין שממש בתחילת הנסיעה הגיעה פקחית ובדקה את הכרטיסים שלנו וזה עניין שנערך לחלוטין באיטליה, ובחומרה ובפקדנות! 


עם ההגעה לתחנת Santa Maria Novella של פירנצה, המרכזית ביותר בה, הלכנו כ-6 דק' (450 מטרים) בלבד אל המלון שלנו ל-2 הלילות הקרובים, Hotel Martelli. הצ'ק אין התאפשר החל מ-14:00, ומשום שהגענו לפירנצה ב-14:22 יכולנו לקבל מפתח מיידית. המלון ממוקם בדרך המובילה מתחנת הרכבת לכיכר המפורסמת של פירנצה, הדומו די פירנצה. הוא שוכן בבניין היסטורי שהיה שעבר בערך לאצילים פלורנטיניים. החדר עצום, מלא בציורי קיר, תקרה וברשת, ממוזג (קריטי בקיץ), וברחבי האזורים הציבוריים ישנם ציורי קיר מקוריים וריהוט עתיק וחמים. ארוחת הבוקר מוגשת בין השעות 7:30-10:30 בקומה הראשונה. 

אחרי שהשתכנו במלון יצאנו לכיכר הדואמו של פירנצה, המפורסמת ביותר בעיר. הדואמו כאן נקרא סנטה מריה דל פיורה (Santa Maria del Fiore), והוא נחשב לכנסייה מהגדולות ביותר בעולם. כל תמונה אופיינית של פירנצה אינה שלמה בלעדיו. בכיכר עצמה הרבה מאוד תיירים, מסעדות וחנויות מזכרות. 

נקודות עניין בכיכר הדואמו שעם כרטיס כולל בעלות 18 אירו תוכלו לבקר בהן (לכל נקודה יש כניסה משלה):

  1. הקתדרלה- הביקור בקתדרלה הוא 10:00-16:45 בסופי שבוע. לכאן. כניסה היא תמיד בחינם, אך התור פנימה הוא פשוט הזוי.
  2. הבפיטיסטרי (Bapitistry)- מהכנסיות העתיקות ביותר בפירנצה, יושבת מול קתדרלת סנטה מריה דל פיורה. עם מבנה מתומן, היא בנויה לחלוטין בלוחות קררה לבנים ושיש פראטו ירוק. 
  3. ה-Dome- הכיפה המפורסמת של הקתדרלה, אותה ניתן לראות ממרחקים. הכיפה בנויה באופן שגם נזקי טבע כמו ברקים ורוחות, וגם הזמן, לא פוגעים בו בשל עמידותו. העלייה לתצפית היא בטיפוס 463 מדרגות, וכל פירנצה פרוסה לפניכם. אנחנו ביקרנו וחזרנו לספר שזה אפשרי עם מאמץ והפסקות. נופי הגגות האדומים של פירנצה על רקע ההרים המוריקים מפעימים!!! ביציאה עוברים דרך הקתדרלה וניתן להתרשם ממנה. מומלץ למי שרוצה להתחכם ולבקר בה גם מבלי לחכות את התור העצום של הכניסה החינמית לתוכה. מה שכן, לכאן חובה להזמין שעה מראש אונליין. זה מבאס כי זה מגביל ספונטניות, אך אין ברירה. אם לא תרצו להתחייב עברו לסעיף הבא. 
  4. מגדל הפעמונים של ג'וטו (Campanile di Giotto)- במבנה צמוד לקתדרלה ועל אותה כיכר מפורסת שוכן המגדל ומתנשא לגובה של כ-85 מטרים. הוא נבנה במאה ה-14 בסגנון גותי, וניתן להגיע אל התצפית ממנו לאחר טיפוס 414 מדרגות. פחות מאמץ, ללא צורך בהזמנה וגם כיפת הקתדרלה נכנסת ברקע. 

לאחר השלמת הביקור בכיכר הלכנו לבראנץ' קליל במסעדת J.K Place. מדובר במסעדה של מלון 5 כוכבים מפואר, והאווירה בה הייתה נעימה, האוכל והמשקאות היו טעימיך, ועם זאת המקום יקר מאוד. קחו זאת בחשבון. 

משם הלכנו מעט עד לפיאצה מרכזית אחרת, פיאצה דלה סיניורה (Piazza della Signora), שמוקפת בבניינים מרשימים ארכיטקטורית. המבנה המרשים והייחודי שניתן להבחין בו בקלות הוא "הארמון העתיק" (Palazzo Vecchio), סמל נוסף של פירנצה.

מעבר ליופיו של הכיכר והבניינים התוחמים אותו, ניתן ליהנות מפסלים המפוזרים בה להנאת המבקרים, ביניהם גם העתק מדויק של הפסל המפורסם "דוד" של מיכלאנג'לו. הפסל המקורי אכן הוצג בכיכר אך הועבר לפני זמן רב למוזיאון "גלריית האקדמיה" הממוקמת אף היא בעיר. אין טעם לשלם כדי לראות פסל דומה כל כך כשהוא מופיע בחינם בכיכר. למרבה ההפתעה הוא לא היה מוקף בתיירים, אך אחרי שהתחלנו להצטלם שם כבר השתרך אחרינו תור 😄

ומשם הלכנו מעט עד לשוק Mercato Nuovo, שוק קטנטן וחמוד הממוקם בפיאצה קטנה. בשוק נמכרים בעיקר תיקי עור וארנקים, אך גם עוד מוצרי תיירים כמו כובעים ועוד. השוק מקורה וקטן, והיה מאוד נחמד לבקר בו. 

אחרי סיבוב ברחובות המרהיבים של פירנצה, שלא נופלת בקסמה אפילו במעט מזה של רומא, וכמה תמונות המשכנו לגשר המפורסם ביותר בעיר, הפונטה ווצ'יו (Ponte Vecchio). הוא גשר ייחודי במראהו ומקורה, והצורה החיצונית המקורית שלו הפכה אותו לסמל בולט של העיר. בגשר עצמו ניתן התהלכנו, ומשום שבשני צדדיו הרבה חנויות תכשיטים יוקרתיות, לא הורגש כמעט שמדובר בגדר אלא פשוט בעוד רחוב פלורנטני מקסים. במחצית הגשר כבר היה ניתן לראות את הנהר על רקע העיר מלאת המבנים עם בעלי גגות אדומים. בסוף הגשר עצרנו בבית קפה-גלידרייה גרוע ביותר, שמו Caffe' Maioli. מדובר במלכודת תיירים מדהימה. הכל יקר ברמות, המחירים לא כתובים בשקיפות ובבירור, ואפילו הקפה מגעיל. להתרחק! לפי ציון הביקורות שלו בגודל מפות שראיתי רק במלון בסוף היום הבנתי שלא רק אני נכוותי. חבל שלא היה לי אינטרנט כדי למנוע את הטעות. נו טוב, לא ניתן לעסק אומלל לשבש את היום. 

את היום סיימנו ברכישת מצרכים במינימרקט Carrefour Express. המחירים בו היו נוחים, ויצאנו משם חתיכות עוף, לחם, גבינה, 4 בננות, 4 תפוחים וקולה זירו ב-11 אירו. הכריכים ישמשו אותנו למחצית היום הראשונה למחרת, כשנהיה בכפר סן ג'מיניאנו שאין בו ממש מינימרקט אלא הרבה עסקי תיירות. 

אזהיר אתכם מפני כייסים. זו לא סתם שמועה, היינו עדים לבריחה של כייס מפני הנשדד. לצערי כל התיירים שחזו בזה, הכייס הצליח לברוח במהירות מפחידה ובהצלחה. זה היה מחזה דוחה, אז קחו לתשומת לבכם על מנת שזה לא יקרה לכם. אני טיילתי עם פאוץ', וזו הדרך הכי בטוחה שאני יכול לחשוב עליה משום שהוא נלבש מקדימה וכך יש מבט לעברו כל העת. 

היום השלישי - 04/08:

בבוקר זה קמנו בשעה 8:50, התארגנו בנחת, אכלנו את ארוחת הבוקר שבמלון והלכנו כשבע דקות לתחנת האוטובוס שלנו שנמצא בתוך מסוף אוטובוסים קטן בשםBusitalia SITA Nord Autostazione. שם, בשעה 10:10 יצא לדרכו קו 131 על אוטובוס דו קומתי שהתחנה הסופית שלו היא ‪Siena-Via Tozzi‬‏, בעוד שהיעד שלנו היה פוגיבונסי (Poggibonsi). עלות כרטיס אחד היה 6.20 אירו כאשר אומרים שהיעד הוא Poggibonsi. נאמר לי בבדיקה מראש שניתן לשלם במזומן לנהג, אך כולם רכשו מראש במשרד כרטוס שהיה ממש מטר מהרציף שלי, ולכן חיקיתי אחר כולם ורכשתי מראש. היה זה יום ראשון ולכן חששתי שיהיו הרבה אנשים, בכל זאת אוגוסט, אך אמנם היו לא מעט נוסעים ובכל זאת היו מושבים פנויים רבים. הקדמתי להגיע כדי שאם, כמו שקורה בארץ, האוטובוס מלא ולא ניתן עוד להעלות נוסעים, לא יקרה מצב שאסורב. המשך היום כולו תלוי בעלייה על האוטובוס הזה, ולכן הגעתי כרבע שעה מראש. 

הנסיעה ארכה כ-50 דק' (14 תחנות), תחילה בכבישים צדדיים ואחר כך בתוך אוטוסטרדה כמעט עד היעד. ירדתי בתחנת Poggibonsi Fs שנמצאת ממש בסמוך לתחנת הרכבת של פוגיבונסי. ירדנו שם בתחנת Poggibonsi Fs one בסביבות השעה 11:00, וממש באותו שביל, מטרים בודדים קדימה עם הגב אל תחנת הרכבת, הלכנו לתחנת Poggibonsi Fs Two, משם יוצא האוטובוס לסן ג'מניאנו. בתחנות האוטובוס מסכים המציגים את קווי האוטובוס שיוצאים מכל תחנה ושעת ביציאה, כך שזה מאוד ברור, ואם רוצים ללכת על בטוח תמיד ניתן לשאול מטיילים אחרים. 

ב-11:25 יצא משם קו 130 שהיה כמעט מלא משום שבסופי שבוע הוא פועל בתדירות נמוכה מאוד. התחנה הסופית היא ‪Porta San Giovanni ‬‏ שבסן ג'מיניאנו, ואורך הנסיעה היה כ-25 דק' (23 תחנות שברובם האוטובוס פשוט לא עצר כי אף אחד לא עולה בהן). עלות הנסיעה היא 2.60 אירו אם רוכשים מראש, וניתן לקנות את הכרטיס גם באוטובוס מידי הנהג ב-4 אירו. בדיעבד הייתי צריך לרכוש יחד עם כרטיס האוטובוס לפוגיבוסני גם את הכרטיס לסן ג'מניאנו. הסתמכתי על רכישה בתחנת הרכבת, שאפשרית כמובן, אך משום שמדובר ביום ראשון עמדות הכרטוס היו סגורות ונאלצתי לשלם כמעט כפול לנהג. 

זמני קו 130 מרכבת פוגיבונסי לסן ג'מיניאנו בימי ראשון: 11:25, 13:30, 16:35, 18:35, 19:45.

זמני קו 130 מסן ג'מיניאנו לרכבת פוגיבונסי בימי ראשון: 12:35, 14:00, 17:40, 19:05, 20:20.



סן ג'מיניאנו היא כפר טוסקני קלאסי ומפורסם בקנה מידה עולמי. ייחודה של סן ג'מיניאנו הוא 14 המגדלים המפוזרים בה אשר נבנו בימי הביניים, ומהווים חלק קטן מתוך 74 מגדלים כאלו שהיו קיימים בעבר. כיום מהווים המגדלים לסימן ההיכר של הכפר. העיירה מוקפת חומה עד היום וכדאי לדעת שעד היום לא ברורה הסיבה לבניית המגדלים שהפכו לסמל. 

לפני שנכנסנו לתוך הכפר הטסתי את הרחפן שלי מעל הכפר, וזה הייתה הטסה פשוט מרהיבה. הגגות הססגוניים של הכפר יחד עם השדות הפתוחים של טוסקנה ו-14 המגדלים גרמו לי להתגאות בתוצרים! 

מיד אחר כך נכנסנו דרך השער הדרומי Porta San Giovanni, הנחשב לשער המפואר ביותר של סן ג'מיניאנו. הכפר הרי מוקף חומה, ולכן הכניסה היא דרך שערים שונים כשזו המפורסמת והעיקרית. עם המעבר בשער מיד נכנסים לתוך רחוב הנושא את אותו השם ונחשב לציורי ביותר בעיירה. לאורך הרחוב היו הרבה פיצריות, חנויות מזכרות, חנות גבינות עם ניחוחות חזקים שהכניסו אותנו פנימה כמו מגנט. היו שם טעימות רבות, והגבינות היו מ-דה-י-מ-ו-ת אך יקרות, ולכן הסתפקנו בזה.

הרחוב מסתיים עם ההגעה לכיכר המרכזית Piazza Della Cisterna, או כיכר הבאר בעברית. בכיכר שוכנת הגלידרייה הטובה ביותר בעיירה, וככל הנראה גם בטוסקנה כולה, Gelateria Dondoli. הגלידרייה זכתה לשבחים בינלאומיים (World Champion Geltao), והמחירים מפתיעים מאוד כשחושבים על כך שמדובר בכפר שאינו סוד שמור ושיש בו בדרך כלל יותר תיירים ממקומיים. המחיר מתחיל ב-2.5 אירו ונע עד 6 אירו לגביע גדול ומלא בכדורי גלידה. 4 כדורי גלידה עולים רק 5 אירו, כלומר 5 ש"ח בלבד לכדור! לא רק שמבחר הטעמים שלהם מגוון מאוד וקשה לעקוב אחר כולו, הוא גם כולל טעמים מיוחדים מאוד כמו ריקוטה (וואו!), סורבה ענבים, אשכולית אדומה ועוד. בכפר לא היו עוד גלידריות, ואני לגמרי מבין את הסיבה. מי היה מעז להתחרות מול גלידריה אגדית כמו זו? שמה לא סתם הולך לפניה, המוניטין מוצדק בהחלט וזו הייתה הגלידה הטובה ביותר שטעמתי מימיי. כל כך טעימה, עד שחזרתי לסיבוב שני לפני שעזבתי את הכפר. 

המשך הליכה ישר הובילה אותנו לכיכר נוספת, כיכר הקתדרלה, Piazza del Duomo. היא נחשבת לחשובה ביותר בעיירה משום שבה נמצאת הקתדרלה הראשית ובית העירייה. אחר כך פשוט טיילנו הלאה בין הסמטאות של העיירה הימי-בינמית הציורית הזו. בדרך קנינו צמיד עור מחנות מוצרי עור בעבודת יד. תחילה הייתה שם מוכרת, וכאשר שאלנו האם ישנו הצמיד המזוין שאהבנו בצבע שחור היא יצאה אל מחוץ לחנות וצעקה לבעלה שהיה בבניין מול. הוא הוציא את ראשו מהחלון וענה לה שכן. כעבור דקה נכנס בעלה, אמן העור היחיד בזן ג'מיניאנו. הוא זיהה את העברית שלנו והתעניין מאוד. הוא סיפר שתיירים אחרים מישראל ביקשו ממנו לפתוח חנות בתל אביב, אך זה רחוק לו מדי 😄 צמיד עור מעבודת ידיו שהוא צבע עבורנו מאדום לשחור לבקשתנו עלה 15 אירו. אמנם לא המחיר הכי זול בעולם, אך הערך שיש לו והחומר שממנו עשוי והדרך שבה נעשה שווים את זה. 

משם עברנו דרך הגלידרייה לסיבוב שני (אפרסק, תות, בננה וריקוטה- הספיישלטי שלהם) והתקדמנו בחזרה לשער הדרומי. מתחנת Piazzale Montemaggio עלינו על אותו קו, 130, בחזרה לתחנת הרכבת של פוגיבונסי. ירדנו בשעה 14:25, ועלינו על הרכבת לסיינה בשעה 14:49. הרכבת נסעה 25 דק' בלבד (3 תחנות) והגיעה ב-15:14. 

בסיינה תחנת הרכבת לא ממוקמת בלב העיר, אלא 2 ק"מ משם, אם כי ההליכה מאוד נינוחה ונעימה. עם היציאה מהתחנה והליכה ישר נכנסנו למרכז קניות שלמרות שמדובר היה ביום ראשון הוא היה פעיל לגמרי. קנינו שם נעלי אולסטאר באינטרספורט ב-180 ש"ח בלבד, לאחר 50% הנחה. דריסת הסף להחזר מס גבוהה מאוד באיטליה משום מה, ולכן זה היה המחיר הסופי. משתלם מאוד! בקניון עולים 2 קומות למעלה, ומשם יש שילוט יציאה למרכז. תחנת הרכבת ממוקמת במפלס גובה מתחת לגבעה שעליה יושבת סיינה, ולכן במקום לעלות הכל ברגל כל שהיה לעשות הוא לעלות בהרבה (!) מאוד מדרגות נעות עד ההגעה למפלס העיר. 

משם הלכנו 1 ק"מ אחד עד שנכנסנו בשער כניסה לאזור העתיק של סיינה. העיר הייתה נראית מנומנמת ממבט ראשון, וככל שהתקדמנו לתוך המרכז. עם זאת, גם לב ליבה של סיינה היה הרבה פחות שוקק אפילו ביחס לכפר קטן כמו סן ג'ימיניאנו בו היינו שעה קלה קודם לכן. היא עירה מקסימה ולא גדולה, ועם זאת לא מתויירת מספיק. בתיה עתיקים, אחידים וצבועים בגוונים אדמדמים יפהפיים. אין סיבה ברורה מדוע היא לא מספיק מתויירת, אך למי אכפת, יש בה קסם איטלקי כובש, ללא מהגרים, וחנויות ומסעדות עם מחירים הוגנים סוף סוף! 

נכנסנו לכיכר המרכזית של סיינה, Piazza del Campo, הלב הפועם של סיינה מאז ימי הביניים, דרך אחד משערי כניסה דרך הבניינים. הכיכר היא מקום המפגש האהוב על המקומיים ועל התיירים, וכאן גם נערך מירוץ הסוסים המסורתי מדי קיץ. בכיכר ניתן גם לראות את Torre del Mangia, מגדל הפעמונים שהפך לאחד מסמליה המפורסמים ביותר של העיר.

היינו אמורים לעלות אל המגדל ב-17:30, אך נכנסנו בלי שאלות עם קבוצה שהחלה להיכנס והבודק לא עקב אחר השעה והעביר. נראה שהוא לומד קצת עברית כי הוא הקשיב לשפה שלנו וניסה לדבר איתנו קצת תוך שהוא מפגין את כישורי הספירה שלו עד עשר 😄

בכניסה היה צריך לשים את כל החפצים האישיים, כולל בקבוקי מים, בלוקרים שאת המפתחות לקחנו איתנו בכיס. טיפסנו קצת פחות מ-500 מדרגות לתצפית יפה על גגותיה האדומים של סיינה ועל שדות טוסקנה הפתוחים שמסביבה. הנוף היה עוצר נשימה. גם הכיכר המרכזית הייתה מרשימה אף יותר במבט מהתצפית. עוד בכיכר הייתה גם מזרקת ה"שמחה" (Fonte Gaia), וממש לידה מזרקת מים שניתן היה לשתות ממנה ולמלא עוד מים בבקבוק. הם היו צוננים ונפלאים! 

התחברנו לאינטרנט החינמי של סיינה והזמנו מקום דרך אפליקציית The Fork לשעה אחר כך למסעדת II Vicolo. היא נמצאת ממש מול הכיכר המרכזית, אולם בשביל נסתר, ואחרי שעברנו על הביקורות ועל המחירים שם החלטנו להזמין. מה שמגניב באפליקציה הזו הוא שהיא לא רק מאפשרת להזמין מקום מראש ולהבטיח שולחן שיחכה לכם אלא גם לקבל הנחות משמעותיות בהזמנות דרכם בגובה 20-50%, בהתאם למסעדה. למסעדה זו הייתה לנו הנחה בהזמנה דרך האפליקציה של 50%, ונהנינו מאוד מחצי קילו סטייק, פיצה עם 4 סוגי גבינה, קוקטייל וקולה זירו ב-65 ש"ח בלבד, בזכות ההנחה של 50% בהזמנה דרך האפליקציה! זה היה שימוש ראשון שלנו באפליקציה, שימוש שהוכיח את עצמו עבור עוד רבים בעתיד!!! ממליץ בחום! יש שם אפשרות גם לבדוק את הביקורות על המסעדה, לסנן דרגות מחיר ועוד. 

אחר כך הלכנו כשש דקות לכיכר הקתדרלה (Duomo di Siena), שם גם נמצאת הקתדרלה המפורסמת של סיינה. הכניסה לשם הייתה בחינם, אך הגעתי ממש על סף הסגירה ובכל זאת הספקתי לצלם תמונות פנים ולהתרשם מהעוצמה והגדלים. ידעו לבנות פעם הרבה יותר משבונים כיום מרפסות בחדרה. 

סיינה היא גבעתית-משהו, והשוטטות הנוספת בסמטאותיה המקסימות הייתה מהנה וגם תרמה לשריפת קלוריות. 

הלכנו ברגל כ-2 ק"מ נעימים ביותר בחזרה לתחנת הרכבת לשעה 20:18. בדרך עצרנו שוב דרך הקניון ורכשנו סים מקומי לגלישה של 40 ג'יגה באיטליה ו-5 ג'יגה בשאר מדינות האיחוד לטווח של 30 ימים. העלות הייתה 10 אירו עבור הכרטיס פלוס 12 אירו עבור המסלול הזה, כלומר 22 אירו. לא זול, אך הרבה יותר מהמסלולים המוצעים בארץ לשימוש בחו"ל. הסים לא עובד ישירות משום מה, ולפי המוכר לוקח לו כיום להתחיל לעבוד. הוא אמר שבשעה 12:00 למחרת יש לבצע הפעלה מחדש של המכשיר והסים יתחיל לתפקד. לא נתקלתי בסים שלא מתחיל לעבוד באופן מיידי, אך מדובר היה בסים של המפעילה המובילה באיטליה, TIM. נקווה שהכל יעבור חלק... 

אחר כך עלינו על הרכבת לפירנצה והגענו כעבור כשעה וחצי. משם הדרך למלון הייתה קצרה, 6 דקות הליכה בלבד.

היום הרביעי 05/08:

בבוקר זה קמנו בשעה 7:00, מוקדם יחסית לחופשה, ואכלנו את ארוחת הבוקר שלנו שהוגשה בחדר האוכל. מיד לאחר הארוחה ביצענו צ'ק אאוט מהמלון שלנו והלכנו לתחנת הרכבת. התכנון המקורי היה לעלות על הרכבת של שעה 8:28 לפיזה, אך בסופו של דבר עלינו על הבאה בתור, ב-8:53. היעד שלנו היה העיירה לוקה (Lucca), ובדרך כלל ישנן רכבות ישירות בין פירנצה לבינה, אולם תוואי המסילה נסגר לעבודות תשתית במהלך חודש אוגוסט. לכן היה צורך לקחת את הרכבת לפיזה ומשם לנסוע ללוקה על רכבת אחרת. תוספת של חצי שעה בערך בסך הכל, לא נורא ולא בשל כך נוותר על ביקור במקום מקסים כזה. 

הנסיעה מפירנצה לפיזה ארכה שעה אחת בלבד, וההחלפה בפיזה עבור הרכבת של לוקה הייתה 22 דקות ולפי המסכים היה ניתן למצוא בקלות את הרציף המתאים. עם זאת, ראינו שיש מספיק זמן והיינו עם כל העבודה שלנו שמקשה לטייל. לכן, משום שאנו לא מטיילים ברכב ישנו צורך לאחסן את התיקים. אתר Bagbnb מאפשר להזמין באינטרנט מראש לפי תאריך מיקומים שונים באירופה ובעולם לאחסון כבודה. המחיר בדרך כלל הוא חמישה אירו ליום שלם. כל שיש לעשות הוא לבצע את ההזמנה אונליין לצד בחירת התאריך ומיקום אחסון הכבודה, ובבו התאריך להציג את שובר אישור ההזמנה שנשלח למייל. מלונות, חנויות ועוד הם חלק מאלו שמציעים את עצמם לאחסון כבודה עבורכם בעודכם מטיילים. פתרון מאוד נוח למטיילים בתחבורה ציבורית. בלי קשר, בהרבה תחנות רכבות יש גם חוקרים לאחסון כבודה ויש צורך לברר מראש. בערים הגדולות סביר מאוד שכן, אך בכפרים אין הכרח. 

את המטען שלנו אחסנו במלון La Pace, מאה מטרים בלבד מתחנת הרכבת של פיזה. הרעיון היה להיפתר מהתיקים בכדי לטייל לאורך כל היום בלוקה ובפיזה מבלי לדאוג או להיסחב. הפסקנו להגיע בזמן לרכבת מפיסה ללוקה וכעבור חצי שעה של נסיעה בין שדות חמניה קסומים ותירס, הגענו חלוקה בשעה 10:40. 

כדי להיכנס לתוך האזור העתיק של לוקה יש לעבור דרך החומה העבה מאוד המקיפה אותה. ומיהי לוקה? עיירה מוקפת חומה מהעתיקות ביותר באיטליה. החומות המקיפות לוקה הן מיוחדות מאוד משום שהן כה רחבות עד שניתן להלך על החומות וגם לרכוב עליהם באופניים. על החומות שבילים מוצלים בעצים ותיקים הן להולכי רגל והן לרוכבי האופניים. המלצה שעוברת מפה לאוזן היא לשכור אופניים לפי שעה בלוקה ופשוט לרכב לאורך החומות וגם בתוך הסמטאות הקסומות שלה. ראיתי שניתן לשכור אופניים במחיר הנע בין שלושה לאירו ל-4.5. אני לא שכרתי בעצמי אך זו בוודאי חוויה נהדרת. 

עד מהרה ומבלי לשים לב נכנסנו לתוך רחוב הקניות הראשי של לוקה, Via Fuillungo, אשר. עוברת לכל אורך העיר העתיקה. מדובר אמנם ברחוב קניות לא קצר, אך הוא צר מאוד וההרגשה של הליכה בסמטה קסומה ויפהפייה. בשלב זה קיבלתי מסרון מחברת הסלולר TIM, וביצעתי הפעלה מחדש של הטלפון כי הנחתי שזה מה שעליי לעשות בכדי שאוכל סוף כל סוף לגלוש עם הסים. אחרי שנדלק הטלפון אכן התחברתי סוף סוף ויכולתי להשתמש באינטרנט באופן חופשי.

לקראת הקצה הצפוני של הרחוב מצאנו שער כניסה לתוך הכיכר המרכזית של לוקה, כיכר האנפיתאטרו (Piazza dell'Anfiteatro), שצורתה מיוחדת כאליפסה והיא מוקפת בנייני מגורים באופן מוחלט. הכניסה לכיכר היא רק דרך שערים מהבניינים המקיפים אותה. הכיכר שימשה בעבר זירת אמפיתאטרון רומי, ומה שהקיף אותה בזמנו היו יציעים במקום בניינים. 4 שערים מובילים לתוך הכיכר, וכיום ניתן לעצור בה להפסקה לבילוי בבית קפה או במסעדה מני הרבות שהשתלטו עליה. משם יצאנו והתחלנו לטייל בסמטאות השונות של העיירה עד שהגענו למגדל גואינג'י (Torre Guinigi), המפורסם במגדלי לוקה. בראשו ישנו גן קטנטן עם עצי אלון ותיקים, וזו הייחודיות שלו. סקיי גארדן אמיתי! המגדל נבנה בשנת 1300 ע"י אחת מהמשפחות העשירות בעיר כמפגן ראווה לעושרה. שילמנו 5 אירו למבוגר ו-4 אירו לסטודנט (כרטיס משפחתי של 2 מבוגרים וילד נמכר ב-8 אירו) ועלינו עד לגג המגדל. אחרי העלייה לכיפה בפירנצה ועל המגדל בסיינה זה היה קטן עלינו. מלמעלה תצפתנו על גגות לוקה ועל ההרים הסמוכים. זה היה מקסים ושונה ממראותיהן של פירנצה וסיימה מלמעלה. 

אחר כך הלכנו בחזרה אל הרכבת ועצרנו לקנות פירות וחטיפי אנרגיה במינימרקט Conad City. רכבות בין לוקה לפיזה יש בכל חצי שעה. אורך הנסיעה כ-25-30 דק'.

כאשר ירדנו בפיזה סנטרל (יש בפיזה שתי תחנות רכבת), הלכנו לאורכה כשהיעד היה הכיכר המרכזית של פיזה והמפורסמת באיטליה ובעולם כולו, פיאצה דל דואמו (נקראת גם Piazza Dei Miracoli, "כיכר הניסים"), שם נמצאים המגדל הנטוי של פיזה, קתדרלת פיזה, בית הטבילה (מבנה העגול והלא ממש גבוה) ובית הקברות של פיזה. הדרך בת שני הקילומטרים בלבד עברה במדרחוב קניות עם מותגים מובילים, גלידריות, מסעדות ובתי קפה. 

היה חם ושמשי, אך כשראינו לראשונה את מגדל פיזה סוף סוף אז הכל נעלם כלא היה. הכיכר עצומה ומלאה במדשאות רחבות ידיים שעל חלקים רבים מהן ניתן לשכב, לנוח או סתם לשחק כפי שעשו רבים אחרים. המגדל של פיזה היה האתר הראשון שפגשנו, והנטייה שלו נראתה קיצונית ביותר. הרבה יותר ממה שציפיתי או דמיינתי. כמו שאתם בטח מנחשים כולם הניחו ידיים באוויר בעודם מצטלמים כמי שמנסים ליישר את המגדל. זה כי מחזה משעשע מאוד, אך לא יכולתי לוותר על התענוג והצטרפתי לחגיגה 😄

המגדל הנטוי של פיזה הוא מגדל פעמונים אשר החל להיבנות בשנת 1173, וכבר כשבנו את הקומה השלישית נעה האדמה מתחתיו וזווית מטרידה החלה להיווצר. במשך עשרות שנים אחר כך ניסו לתקן את הנטייה הזו, אך לא ממש הצליחו. הנטייה ממשיכה לגדול בהתמדה משנה לשנה, והוא לא יוכל להישאר יציב לנצח לצערנו ולצערי העיר פיזה שזכתה לתודעה עולמית הודות למגדל. 

סמוך למגדל שוכנת הקתדרלה המפוארת של פיזה- הדואומו (2 אירו עבור כניסה או חינם למי שמחזיק בכרטיס כניסה לכל אתר אחר בכיכר). אם מצלמים את הקתדרלה ואת מגדל פיזה באותו פריים ניתן להמחיש בצורה טובה הרבה יותר את נטיית המגדל, אז זה טיפ עבורכם! גם חשוב לי לשתף שלא כדאי לנסות להצטלם ממש בתחילת השביל הקרוב ביותר למגדל, איפה שכולם שמצטלמים, אלא להלך לאורך השביל פנימה, לכיוון הקתדרלה. שם יש פחות אנשים שייכנסו לכם לתמונה אך זווית צילום זהה של המגדל. בסמוך לקתדרלה נמצא בית הטבילה, שגם מוכר בארכיטקטורה המרהיבה שלו, אך כשהשכן שלך הוא מגדל פיזה הזרקור נגנב ממך… 

כדי לתצפת על הכיכר המפורסמת הלכתי ממש דקות ספורות למגדל Torre di Santa Maria, הממוקם בצפון מערב הכיכר. מהמגדל ניתן להלך על החומות העתיקים של פיזה, שאורכם 3 קילומטרים. אלו הן שרידים של החומות שהקיפו את העיר בעבר. מעבר לחומות ניתן לראות גם את בית הקברות של פיזה, אך יותר מזה את מגדל פיזה מבלי להתחרות על ספוט מול תיירים רבים, וגם את בית הטבילה היפהפייה ואת כל הכיכר המוריקה ממדשאות רבות. על החומות לא היו כמעט אנשים, כך שאם לא צפוף באוגוסט אז כנראה שאף פעם לא צפוף. עלות הכניסה היא רק 3 אירו, ולכן אין ממש סיבה להתלבט. אחרי ההליכה באזורים הרלוונטים לכם על החומות רדו חזרה למטה ונוחו כמוני על המדשאות. הן עצומות ורוב התיירים פשוט לא יוצא מהשביל הראשי המקביל לכיכר, וזה משאיר את רוב המדשאות להנאתכם. 

אחרי שהשלמנו את הביקור הכיכר מבלי להיכנס לאף אתר פנימה, מלבד עלייה לחומה, עלינו על אוטובוס בחזרה לתחנת הרכבת Pisa Centrale. היה זה קו Lam Rossa. עלות כרטיס בודד הנה 2.5 אירו על האוטובוס. לא זול אך הנהג לא הבין שאנחנו שניים ושילמנו את הסכום הזה עבור שנינו. כעבור 13 תחנות (12 דקות) ירדנו בסמוך למלון Hotel La Pace ולקחנו את הכבודה והלכנו לתחנת הרכבת.  מול הכניסה ישנה מזרקת שתייה ציבורית ומילאנו בה את המים ואחר כך ניגשנו לרציף שלנו. היעד היה בית המלון שלנו ללילה זה, Park Hotel Argento שבעיירה לבאנטו (Levanto), סמוך לאזור המפורסם צ'ינקווה טארה (Cinque Terre). היה צורך לבצע החלפת רכבת של עשר דקות בעיר לה ספציה (La Spezia). הרכבת יצאה מפיזה ב-16:34 והגיעה ללה ספציה כעבור שעה. משם היינו צריכים לנסוע עשרים דקות בלבד עד לבאנטו, אלא שבכריזה נאמר שהיעד הסופי יהיה Monterosso, חמש דקות נסיעה מלבאנטו. נאלצנו לרדת שם ולעבור לרציף 1. מול רציף 1 נמצאת היציאה מהתחנה היוצאת ישירות לעיירה ולחוף. הלוקיישן היה מאלף לגמרי, פשוט עוצר נשימה. חוף הים של לבאנטו היה פרוס מול עינינו במרחק יריקה מתחנת הרכבת, וניתן היה לראות את כפרי הצ'ינקווה טארה היושבים על גבעות מול הים. 

לאחר שהגענו ללבאנטו הסעת המלון (בחינם לאורחים מתחנת הרכבת או מרכס לבאנטו אל המלון והפוך) לקחה אותנו אל המלון שלנו ל-2 הלילות הקרובים, גן עדן עלי אדמות, Park Hotel Argento שמרוחק רק קילומטר אחד (18 דק' הליכה) מתחנת הרכבת. מספר הטלפון של ההסעה/מלון: 00390187801223. 

המלון בעל 4 כוכבים וציון 9.3 בבוקינג. הבעלים אוהב ישראל,  ויש בו גישה חופשית למרכז בריאות שפתוח מ-15:30 ועד 21:00 וכולל סאונות, טיפולי ספא וחמאם טורקי. ישנה טרסה פנורמית עם נוף הרים ובריכה חיצונית גדולה הפתוחה בשעות 8:00-20:00 עם נופי הרים ומים פושרים שקל להתרגל אליהם. בערב אכלנו במסעדת המלון את ארוחת הערב שלנו, והשירות והאוכל היו פשוט מושלמים. שולחן עגול המתין לנו בטרסת המסעדה הצופה להרים ולכפר מלמעלה. אכלנו למנות פתיחה ברווז מעושן ורביולי ברוטב עגבניות ומילוי בשרי, אחר כך לעיקריות נתחי חזיר שונים- האחד על צלי יין אדום והשני מוקרם עם גבינה מושלמת ונימוחה. לקינוח אכלנו טירמיסו קפה, קרם ברולה ופנקוטה (Pan Cotta). צריך לכתוב שוב שהיה מושלם? אין מילים. לנו קולה, מים מוגשים וטבעיים ובקבוק יין אדום יבש שיוצר באזור ליגוריה בו אנו נמצאים. יש חוויות בחיים שמשאירות אותך פעור פה, וזה היה בדיוק המלון הזה. החל מהחדר הענק בעל 2 המרפסות, דרך מתקני הספא והשירות המדהים, ועד המסעדה.  במסעדה ישבנו שעתיים שלמות מבלי לשים לב. המנות הוגשו מהר מאוד, אבל פשוט לא רצינו שייגמר ומשכנו את הרגע. 

היום החמישי 06/08:

בבוקר זה קמנו בשעה 9:00, שמנו בתיק שלנו מגבת, קרם הגנה, כובע ומשקפי שמש, והלכנו לאכול את ארוחת הבוקר הסופר מפנקת של המלון שלנו, Park Hotel Argento. המבחר כלל פנקייקים, ופל בלגי, סירופים שונים, ריבות מכל הסוגים בצנצנות אישיות, עשרה סוגי מיצים, יוגורטים, גבינות מובחרות כמו קממבר, מכונת קפה עם עשרה סוגי קפה, מבחר חטיפים ללא גלוטן, לחמים ולחמניות פריכות וטריות, קרואסונים במילוי שוקולד וקרם, פירות, ירקות, ביצה מקושקשת, סוגי פסטרמות, נקניקים, נוטלה עבור הילדים והרבה סוגי קורנפלקס ארוזים, עוגות, עוגיות שונות, גרנולה, חטיפי בריאות ופשוט מה לא. יותר קצר למנות מה לא כללה ארוחת הבוקר.

שבעים וטעונים לגמרי הלכנו מהמלון כעשר דקות במטעות זיתים ופרחים בטבע עד לתחנת הרכבת של לבאנטו, ומשם עלינו על הרכבת לכפר הדרומי ביותר בצ'ינקווה טארה, ריימאג'ורה (Riomaggiore). הרכבות בין הכפרים הקטנים הללו פעלו בתדירות שתבייש את רכבת ישראל, כל עשר דקות עד רבע שעה. אורך הנסיעה היה כ-20 דק', ולאחר שירדנו מהרציף הלכנו במעבר תת קרקעי אל לב הכפר, ובעצם אל הרחוב הראשי מלא המסעדות וחנויות המזכרות, Via Colombo. כל הבתים היו פשוט מהממים. איטלקים קלאסיים עם תריסים ירוקים וצביעת בתים מכל גווני הקשת. המוני תיירים הציפו את העיר, וגם את הרכבות. עד כדי כך שלא היה מקום לשבת ברכבת. עם עצירת הרכבת בכפר מונטרוסו ירדו המוני מטיילים ונהיה מרווח יותר, עד שהמטיילים שרצו לנסוע ממונטרוסו לכפרים האחרים עלו מהרציף לתוך הרכבת. צ'ינקווה טארה אינה סוד שמור! הכפרים אמנם נראים מצועצעים וקטנים, והם אכן כאלה, אך הן זכו לתהילה עולמית. עלינו במעלה הרחוב הראשי ואחר כך ירדנו אותו והמשכנו לאזור המרינה. ויתרנו על עלייה בשלב הזה לתוך הסמטאות של הכפר פשוט משום שדעתנו הייתה מוסחת והובילה אותנו לאן שהחשק רצה באותו רגע. וכך עברנו במנהרה השמאלית לזו שדרכה יצאנו מתחנת הרכבת והמרינה נגלתה לפנינו. 

הכפר אמנם לא ידוע בחופיו מבין כפרי הטארה, אך גם כאן היו מטיילים רבים שמצאו פינה מתאימה וקפצו למים להתרעננות נהדרת. אנחנו ויתרנו משום שהאזור היה נראה לא ממש ראוי לשחייה בתנאים בטיחותיים. הרבה מאוד סלעי ענק. 

אחרי שהלסת נשמטה ממראות בתי הכפר הצבעוניים יחד עם המרינה, עלינו כעבור כשעה וחצי אל הרכבת לכפר מנרולה (Manarola). בין חמשת הכפרים בצ'ינקווה טארה יש רכבות וגם מסלולי הליכה להולכי רגל העוברים בכולם. ניתן לבחור בין מסלולים בדרגות קושי קלות שאורכם קצר יחסית למסלולים למרחיקי לכת. כך או כך, הדרכים מקסימות. 

נאלצנו לקחת את הרכבת למנרולה משום שהמסלול בין ריומאג'ורה לבינה סגור עד אפריל 2020
העובדה מצערת מאוד כי המסלול יפהפייה ונחשב קל מאוד. אורכו פחות מ-1.5 ק"מ, והוא מכונה "דרך האוהבים". הוא סלול, קל להליכה, עובר ומשקיף לאורכו על הים ואף מותאם לנכים. 

לאחר נסיעה בת 3 דקות הגענו למנרולה, עם הגעתכם למנרולה, השוטטות הייתה חופשית. גם כאן נכנסו לכפר דרך מנהרה מתחנת הרכבת שהובילה אל המרכז. המרכז די דומה לזה של ריומאג'ורה. הוא צבעוני, ישנו רחוב מרכזי אחד, מרפסת שמתצפתת על רחוב זה, ומעבר לאזור שבו מתחבר הכפר עם הים, המרינה. שם דווקא כן ניתן היה להיכנס למים. מהמרפסת של הכפר הצופה אל המים נהניתי מבריזה מדהימה וצפיתי בקבוצת נערים איטלקים מזנקת למים מסלעי ענק בגובה עצום וזוכה לתשואות מהמטיילים וממני. מעבר לסלעי הענק והקפיצות הקיצוניות, כאשר מגיעים למרפסת המרינה אפשר לפנות ימינה ולהלך לאורך המים ואז לפנות שמאלה. שם יש מעין בריכה טבעית שבה הרבה משפחות טבלו במים ונהנו. יש מדרגות שהותקנו המיועדות לירידה למים ולשחייה, כך שזה לחלוטין בסדר גמור והעומק הגיוני. מה שכן, אין מציל ולכן יש לפקוח עיניים אם אתם מגיעים עם ילדכם. 

ויתרתי על הכניסה למים הפעם אחרי הרבה לבטים, זאת משום שתכננתי להיכנס למים בהמשך היום. לכן מהמרפסת מהכפר אל המרינה המשכתי ללכת ימינה לאורך קו המים ועליתי על שביל הליכה שעולה בגובהו בהדרגה וללא מדרגות. משם היו לי זויות צילום על מנרולה שאי אפשר לפספס. פשוט ואו. אפשר להתלהב גם ממה שהאדם יצר, ולא רק מהטבע. ניתן היה לראות את הכפר בשלמותו, יושב באופן נועז למדי על צלע הר ממש מול הים. זה היה מחזה שובה לב שאי אפשר לשכוח. 

אחר סיבוב בכפר של שעה וחצי לקחנו את הרכבת לכפר הנחשב ליפה מבין כפרי הצ'ינקווה טארה- ורנאצה (Vernazza), זאת בזכות רצועת החוף שבה שמאפשרת להיכנס לים ובזכות מבצר דוריה (Castello Doria) עם הנופים היפים ממנו. הוא נבנה במאה ה-15 בכדי להגן מפני פלישות פיראטים ונותר יציב ומשומר עד היום. הנסיעה כללה 2 תחנות בלבד וארכה 8 דק'.

בורנאצה התחנה ממוקמת באופן מיטבי, בחלק העליון של הרחוב הראשי המוביל אל הים. ניתן לראות אותו כבר מרציפי התחנה. בכפר סמטאות רבות ונעימות עם מסעדות וברים, אך לפני שניגשנו לשוטטות בכפר התחלנו את ההליכה ברחוב הראשי ובפניה הראשונה שמאלה התחלתי את ההליכה לתצפית מפורסמת ומשגעת ממש, בסמוך למבצר עתיק אחר. מהתצפית ניתן לראות את הכפר מלמעלה כשהים נשקף ממול, והגישה לשם חופשית לגמרי! הכתובת היא Sentiero Azzuro, 19018 Vernazza SP, איטליה. היא אמנם כרוכה בעלייה במדרגות, אך אורכה כה קצר עד שיהיה זה פשע לפספס את התצפית הזו. מה גם שמשם רוב התמונות שתקבלו אם תגגלו את ורנאצה. משם גם ראינו חוף ים פראי היוצא מלב הכפר  שהגישה אליו היא דרך סלע עצום שעוברים דרכו. הרבה מתרחצים היו שם, וזה היה נראה כמו חוויה מדהימה. משום שראינו את החוף מלמעלה ידענו לגשת אליו כשירדנו בחזרה לרחוב הראשי של הכפר. כל שהיה צריך הוא בעצם לחזור לרחוב הראשי ולפנות שמאלה כשרואים דרך העוברת בתוך סלע חצוב. הגישה הייתה כביכול חסומה עם שני חבלים, אך אלה היו שם לשווא. כולם עברו את החבלים הללו והציצו אל החוף הבתולי המרהיב הזה. גם אנחנו עשינו זאת וכשראינו את החוף לא יכולנו להשאיר אדישים. היינו מוכרחים להיכנס למים. אך מה עושים עם רחפן בשווי 4,000 ש"ח, ארנק עם אלפי שקלים וכרטיסי ה-Eurail שלנו שבלעדיהם כאילו נחתכו לנו הכנפיים? לא היה פיתרון קסם. הסתדרנו עם מה שיש. את התיקים והבגדים שלנו הנחנו על קצה סלע גבוה ונכנסנו למים בסמוך לנקודה זו. היינו בקשר עין ישיר עם החפצים שלנו, אך לא היה אפילו ניסיון כלשהו לגעת לנו בדברים. היו שם הרבה מאוד מתרחצים וביניהם משפחות לא מעטות שנהנו גם הם מהמים. החוף סלעי, גם בתוך המים, אך המים היו נהדרים וצלולים. טמפרטורת המים הייתה 25 מעלות והתרגלנו למים במהירות רבה. זו הייתה חוויה שאין דומה לה. לא התעסקנו יותר מדי בשאלות של איך ומה, כי אלה היו מובילים ליתר מחשבות שהיו מונעות מאיתנו זיכרון מדהים מכאן. אל תפספסו את החוף, גם אם לא תרצו לשחות במים!

אחרי שאכלנו חטיפי גרנולה חזרנו אל הרחוב הראשי, והפעם גם השלמנו אותו סוף סוף! אפשר להגיד שורנאצה הייתה העמוסה ביותר וגם בעלת מספר הסמטאות והרחובות הגדול ביותר. אחרי שהגענו לקו המים גילינו חוף ים מקסים וחולי (עדיין לא ברמת הרוך של החול שלנו בארץ, אך טוב יותר מסלעים) שבו התרחצו רבים. המים שם נראו לנו נקיים פחות, כי בכל זאת מדובר במרינה קטנה. צילמנו והצטלמנו רבות, וידענו להכריז בשלב הזה שמדובר באזור האהוב ביותר עלינו באיטליה לחלוטין. 

אחרי ביקור בכל המקומות בכפר רצינו להמשיך רגלית במסלול הליכה מורנאצה לכפר מונטרוסו (Monterosso). המסלול הקצר והרלוונטי שתוכנן צבעו כחול, אורכו 3.3 ק"מ (שעה ו-20 הליכה) והוא נחשב למסלול היפה ביותר באזור. דרגת הקושי נחשבת קלה והוא מוצל בהרבה מאוד חלקים. מהמסלול גם משתקפים נופים יפהפיים של ורנאצה מזויות שונות. גישה למסלול עולה 7.5 אירו, ובכניסה ישנה עמדה של שמורת הטבע ובה נדרש התשלום. לצערנו הסתמכנו על האתר האתר הבא, שטוען שסטטוס הפעילות של המסלולים בו מתעדכן כל העת. התאכזבנו לגלות שהמסלול העצם נסגר קריסת סלע. עובדת השמורה הסבירה שיש להסתמך רק על האתר הרשמי שלהם, ולא על אחרים. בכל מקרה קיבלנו כאן עוד זויות מקסימות של ורנאצה. משם ירדנו בחזרה אל המפלס התחתון יותר של ורנאצה, אך במקום לטייל לרכבת ברחוב הראשי והעמוס הלכנו לאורך הסמטאות המטריפות שלה. לא היה שם אף אחד, וכל הדרך הייתה לחלוטין שלנו. הסמטאות צרות מאוד, צבעוניות כמצופה וירוקות מצמחייה המטופחת מכל עבר. הסמטאות הללו היו דרך מקבילה לרחוב הראשי, כך שאפילו לא התארכה דרכנו. 

החלטנו בסופו של דבר לוותר על מונטרוסו, הכפר הרביעי מתוך 5 הכפרים של האזור, בו ניתן למעשה להיכנס לתוך הים בקלות רבה. הכפר הוא הנגיש ביותר מבין הכפרים אל הים וישנם חופים רבים שהופכים אותו למעין כפר נופש קיצי ומרענן. עם זאת, משום שכבר נכנסנו לים, ובחוף מעניין יותר מסתם עוד חוף ים שגרתי, דילגנו על העיירה שבה כבר עצרנו להחלפת רכבת יום קודם לכן. 

החלטנו פשוט לנסוע עם הרכבת בחזרה ללבאנטו ולטייל בעיירה שבה המלון שלנו ממוקם. היא נמצאת ממש דקות ספורות מכל כפרי הטארה המפורסמים, אך היא הרבה פחות עמוסה ומתויירת. ירדנו מתחנת הרכבת אל לב העיירה וגילינו מרכז שוקק עם פיצריות, גלידריות, חנויות מזכרות, מאפיות ועוד. הרחובות היו בשליטת הולכי הרגל והתהלכנו גם על הכבישים וגם על המדרחובים. הבתים היו עתיקים, פחות נועזים מכפרי הטארה ובכל זאת מדהימים. עצרנו במאפייה המדהימה Panificio Raso Di Carbone Mattia ולא התאכזבנו. בחרנו ברוח בצק מגולגל, ממש כמו קיורטוש קטן, מצופה באבקת סוכר וממולא בקרם חלבי מתקתק ונפלא. המחיר היה מגוחך, יורו וחצי ליחידה. 

המשכנו עד לטיילת של לבאנטו, ממנה נשקפים חופי ים מוגדרים ומפתים. עובד דלפק המלון אמר לי בבוקר שגם בלבאנטו וגם במונטרוסו רוב חופי הים הנם פרטיים, וניתן לזהות את הציבוריים משום שבהם אין כיסאות ים ומיטות שיזוף, אלא חוף פרופר. עם זאת, בחופים הפרטיים ישנם לוקרים שבהם ניתן לאחסן את הציוד היקר שלכם ולשחות חסרי דאגות. 

לפני שחזרנו למלון בהסעת המלון החינמית ממרכז העיירה אכלנו ארוחת ערב ב-Caffe Roma. דיס המלצה ממני. התיישבנו כי התפריט כלל מנות ששנינו רצינו, המבורגר ופסטה, אך לא רק שהן הוגשו אחרי המתנה ארוכה כשבחוץ מעשנים על ימין ועל שמאל, אלא שקציצת ההמבורגר הייתה פצפונת והלחמניות היו לחמניות המבורגר שקונים במארזים בסופרמרקט. אמנם עלה רק חמישה אירו, אך לא קיבלתי עבורם תמורה… כשחזרנו למלון ארזנו את התיקים שלנו כדי שנהיה מוכנים לצ'ק אאוט מהיר למחרת בבוקר. 

היום השישי - 07/08:

קמנו בשעה 08:30, אכלנו את ארוחת הבוקר הסופר מפנקת של המלון שלנו, ועם השאטל של המלון נסענו לתחנת הרכבת של לבאנטו, לא לפני שנפרדנו לשלום באופן אישי מבעל המלון היקר והמקסים הרווה. עלינו על הרכבת של 10:11 לעיירת הקיט והחוף סנטה מרגריטה ליגורה, ואורך הנסיעה היה 34 דק' עם הגעה ליעד בשעה 10:44. בתחנת הרכבת, לפני כל דבר אחר, רכשנו את האוטובוס שלנו הלוך ושוב עם קו 82 לכפר הציורי והאהוב על עשירי עולם, פורטופינו. הגענו לסנטה מרגריטה משום שבה יש את תחנת הרכבת הקרובה ביותר לפורטופינו, וקו האוטובוס הייעודי אף יוצא לדרכו מתחנת הרכבת. את כרטיסי האוטובוס שילמנו לא בתוך התחנה אלא בבית הקפה שמולו. כדי להגיע אליו יצאנו מהתחנה ופנינו מיד שמאלה, שם ישנו בית קפה שבו כולם עומדים בתור לקופה מבלי להחזיק שום מוצר ביד. נטו רכישת כרטיסי נסיעה באוטובוס. כרטיס הלוך ושוב לאדם עלה בדיוק חמישה אירו. 

מיד אחר כך הלכנו כשבע דקות הליכה אל מלון מקסים בשם MA Hotel Santa Margherita Ligureעובדת המלון שהייתה עמי בתכתובת במייל הסכימה לבקשתנו לאחסן את הכבודה שלנו במלון עד שנשלים את הטיול שלנו באזור, כל זאת מבלי לבקש שקל! הגישה הייתה, וכך גם נכתב במייל, לסייע לתיירים שצריכים עזרה. כמה מקסים! 

מהמלון הלכנו לתחנת אוטובוס אחרת של קו 82 לפורטופינו, הקרובה ביותר למלון שבו אחסנו את הציוד שלנו, ועלינו על אוטובוס חד קומתי צפוף למדי שאחר כך נעשה צפוף אף יותר. הקו יוצא מסנטה מרגריטה לעיירה האייקונית פורטופינו (Portofino) מדי רבע שעה ואורך הנסיעה כ-20 דק' בלבד. הנסיעה עצמה עוברת דרך כביש על קו הים, והיא יפהפייה. בהלוך התיישבו בצד שמאל כדי ליהנות מהנוף בנסיעה, ואילו בחזור בצד ימין. אה, ותכינו את המצלמות 😀

ירדנו בתחנה האחרונה של הקו יחד עם שאר הנוסעים, Portofino Capolinea.פורטופינו היא כפר קטנטן ובעל שם עולמי וחיבה אצל מפורסמי העולם. היא שוכנת כחצי אי בריביירה האיטלקית, ועל קו החוף שלה טיילת מלאה במסעדות, חנויות מזכרות, מרינה עם סירות יוקרתיות וטירת בראון המשקיפה על כל זה. בתי דייגים קטנים וצבעוניים עוטפים את קו החוף שלה, ובמרכזה כיכר קטנה הפונה למרינה ולגבעות מיוערות. 

הכפר היה הרבה הרבה הרבה פחות עמוס ממה שציפיתי, ולחלוטין הופתעתי. זו דווקא היה הפתעה מצוינת, כי יום לפני הכפרים בצ'ינקווה טארה היו עמוסים במטיילים. עוד לעניין הוסיף מזג האוויר שהיה מעונן מאוד, ויחד עם הבריזה זה היה מזג אוויר אידאלי. מתחנת האוטובוס הלכנו לאורך רחוב רומא, Via Roma, שירד בדרך קצרצרה היישר אל הכיכר המתחברת עם קו החוף. הבתים הצבעוניים מכל עבר כמו מחזה מרהיב ביופיו! התחלנו תחילה בהליכה לאורך רחוב Calata Marconi היושב על קו המים ובו בעיקר הרבה מסעדות וגם קצת חנויות מזכרות. אחרי שהרחוב נגמר חזרנו על עקבותינו והתחלנו ללכת לאורך המרינה של פורטופינו, ברחוב Molo Umberto I. במרינה עגנו יאכטות ענק מפוארות שחידדו לנו שאנו נמצאים ביעד אהוב מאוד על עשירים. מאז מונאקו לא ראיתי כלי שיט עצומים כאלו. 

בפניה שמאלה אל Molo Traghetti היה ניתן לצלם כאילו מתוך הים את פורטופינו. התמונות משם יצאו משגעות. אחר כך שבנו לרחוב Molo Umberto I עד לסופו, וכשחזרנו פנינו שמאלה לעליית מדרגות שמגיעה לכנסיית Chiesa di San Giorgio, נשקפים נופיה המטורפים של פורטופינו, ובחינם לגמרי! מעט מאוד מדרגות ואתם נהיים צלמים של תמונות שכל אחת מהן יכולה להיות גלויה. מה גם שמשם תוכלו להבין הלכה למעשה שפורטופינו ממוקמת בחצי אי. ברחבת הכנסייה תוכלו לראות את הים משני כיוונים. מצד אחר את הכפר פורטופינו היושב על הים והמהצד השני, עם בריזה חזקה ונעימה, חופים פראיים של הים הליגורי. 

אחרי הרבה מאוד תמונות והתפרקות על הנוף החלטנו לא לרדת שוב אל המרינה אלא לעבור בדרך אחרת אל הכיכר המרכזית של פורטופינו. הדרך חזרה הייתה Salita S. Giorgio. אט אט, תוך הליכה בסמטאה ססגונית עם כמה חנויות מזכרות, התחברה הדרך עם הכיכר המרכזית. כשהגענו אליה החלטנו לשוב לכיוון תחנת האוטובוס בדרכים שונות, כלומר לא הדרך הראשית Via Roma, אלא לקבל הצצה לסמטאות נוספות בפורטופינו. נכנסנו מהכיכר לסמטאה בשם Vico Nuovo, שם הייתה מסעדה ובסופה גם בית מלון, ואחר כך פנינו שמאלה ומיד ימינה אל Via Dritto. הוא היה נראה די שומם אז פשוט חזרנו לויה רומא עד שהגענו לתחנת האוטובוס. 

בנסיעה הזו התיישבנו בצד הימני של האוטובוס ונהנינו מנופים משגעים ביופיים. לא סתם ים אלא חופים פראיים ופעילים, בתים עתיקים וצבעוניים על המים, הרים וגבעות בסמיכות לים ועוד. הנסיעה חלפה מבלי שהבחנו בכלל. ירדנו מהאוטובוס במרינה של סנטה מרגריטה, טיילנו לאורך טיילת קו הים ומשם שלחתי את הרחפן שלי לספק לי מראות בלתי נשכחים של העיירה, והוא עשה את זה בהצטיינות יתרה! כשהגענו לפיאצה מרטירי דלה ליברטה (Piazza Mariti della Liberta) החלטנו להיכנס פנימה לתוך הרחובות של העיירה. אין הרבה מדרחובים, אך אלו שקיימים פשוט מקסימים. ובכלל, העיירה נסו התגלתה כהפתעה. הגענו לכאן משום שבה יש את הרכבת הקרובה ביותר לפורטופינו, אך זכינו לגלות אותה כבונוס. היא אקזוטית, עם חופי ים פתוחים ויפהפיים, יש בה רחובות יפים, בנייה איטלקית צבעונית, עתיקה ומשוגעת וגם הרבה פחות תיירים בנוסף לכל הטוב הזה. 

מכיכר Carprera יוצאים שני רחובות יפים, והתחלנו בהלוך ללכת לאורך Via Palestro ולחזור דרך הרחוב הצר והקסום Via Cavour. בתחילת ההליכה בו נקרתה בדרכנו פיצרייה שלא ניתן היה להתעלם מהניחוחות ממנה. קוראים לה Dolfino והיא מנוהלת על ידי אבא ושני ילדיו. האב אופה את הפיצות מקמח שהוא מכין במקום במו ידיו, בתו מסייעת לו וגם משמשת כקופאית, והבן ממלצר. הציון של המקום הוא גבוה מאוד ולכן לא יכולנו להתעלם. ישנה אפשרות לבצע טייק אווי, ובשל אילוצי זמן זה מה שבחרנו. ההמתנה אמנם הייתה לא קצרה, 25 דקות בשל העומס שנובע מהפופולריות של המקום
מגש פיצה ענק של 4 סוגי גבינה עלה 10.5 אירו, אבל באמת אי אפשר לאכול אותו לבד! חלקתי אותו והתפוצצתי. את הפיצה הארוזה בקרטון לקחנו איתנו, והלכנו להוציא את החפצים שלנו מהאחסון והמשכנו משם לתחנת הרכבת. 

בתחנת הרכבת רכשנו הושבה במחלקה הראשונה למילאנו, כלומר reservation, מפני שבמקטע זה חובה לבצע זאת. עם זאת העלות הייתה מזערית, 3 אירו לאדם. לא הוגשו חטיפים או שתייה בנסיעה זו שארכה שעתיים, אך בעונת הקיץ העמוסה המחלקה הראשונה רגועה מאוד ואינה עמוסה לרוב. בנסיעות ארוכות נעים יותר לשבת בנחת ובשקט, ולא במחלקה צפופה וקולנית. הגענו אל התחנה מוקדם מדי ונאלצנו לחכות, ובזמן הזה בלסנו את הפיצה. היה בתחנה גן ירוק ומקסים, וזה היה טיימינג ומיקום נהדרים לאכול וליהנות מהפיצה האגדית הזו.

בשעה 15:46 יצאה הרכבת לדרכה, וכעבור שעתיים ועשר דקות הגיעה לתחנה המרכזית של מילאנו. 

בירידה מהרכבת התקדמנו רגלית אל המלון ל-2 הלילות הקרובים- Hotel NH Milano Machiavelliהמדורג 4 כוכבים של הרשת המלונות המוצלחת NH. ההליכה הייתה קילומטר אחד בלבד (13 דק'). אמנם הגענו מוקדם למילאנו ותכננו לצאת למרכז, אך בעודנו בדרך לשם, 20 דקות הליכה סך הכל בין המלון לכיכר הדואמו, החל לרדת גשם זלעפות עצבני שגם המטריה התקשתה להתמודד איתו. לכן חזרנו על עקבותינו והלכנו לנוח במלון המפנק. 

היום השביעי - 08/08:

בבוקר זה קמנו ב-8:30 ואכלנו ארוחת בוקר נהדרת שהייתה כלולה במלון. הבופה כלל את מה שאנחנו הישראלים אוהבים, פלוס פיצה! לקחנו עמנו רחפן, בגד ים, מגבת, עותק דרכון וקרם הגנה בתיק וטיילנו רגלית לתוך מרכז מילאנו, כשאנו עוברים דרך פארק יפהפייה שהיה בסמוך למלון שלנו, Pubblici Indro Montanelli. בתוך רבע שעה של הליכה נינוחה ונעימה נכנסנו ללב מילאנו. כל הסטיגמות על העיר הוכיחו את עצמן כראויות, אכן מדובר בבירת האופנה של איטליה, וכנראה של אירופה כולה. האיטלקים אוהבים אופנה וגם נושמים אותה.

היעד היה כיכר הדואמו, אך ברגע שנכנסנו לתוך המרכז פשוט התחתנו להסתובב היכן שהתחשק שלנו, באזור הנקרא "רובע הזהב" של מילאנו (Quadrilatero d'Oro), שממוקם ממש בליבה ומהווה בית לכל מותגי היוקרה העולמיים. שלא במקרה נכנסנו למדרחוב Corso Vittorio Emanuele II, המוביל אל הכיכר. אורכו כ-500 מטרים אך מבלי להיות אוהבי אופנה ושופינג כבדים לקח לנו כשעה וחצי לעבור את המדרחוב הדי קצר הזה. כל המותגים המובילים בעולם, שאינם יוקרתיים מדי, כמו ברשקה, זארה, אדידס, Foot Locker l, Pull and Bear ועוד היו שם. 

אחרי מיני מסע שופינג סוף כל סוף השתלבנו עם כיכר הדואמו. קתדרלת מילאנו הייתה עצומה ומרשימה. היא הזכירה בהרבה מאוד אלמנטים קתדרלות שראיתי בברצלונה. הסגנון הוא אותו סגנון אחרי הכל- גותי. מבנה הקתדרלה עצום, ומצופה שיש בוהק בחזיתו ועשוי אלפי פסלונים, צריחים ועיטורים. כרטיס כולל מאפשר כניסה לתוך הקתדרלה, למרפסות הנוף עם מעלית או במדרגות, מתחם ארכיאולוגי, מוזיאון וכנסיית San Gottardo Church. התור שהשתרך שם בשעת בוקר יחסית מוקדמת גרם לנו לוותר על החוויה ולהסתפק בבהייה ממושכת בעוצמת הקתדרלה ונופו המרשים. 

בסמוך לקתדרלה, בצדו הצפוני של כיכר הדואמו, נמצא הקניון העתיק בעולם- גלריית ויטוריו עמנאולה (Galleria Vittorio Emanuele II). הוא משלב ארכיטקטורה יוקרתית, עתיקה, מפוארת ואופנתית, וניתן למצוא כאן את כל חנויות המותגים היוקרתיים ביותר. לפראדה יש שם שני סניפים, וכמובן שגם רשתות אחרות כמו לואי וטון ושות' מפגינים שם נוכחות בולטת. הקניון היה עמוס בקוני ראווה כמונו, שפשוט באו להצטלם במה שנחשב לקניון היפה ביותר בעולם, ולגמרי בצדק. זה היה פשוט כמו להלך במוזיאון.

עמוסים בשקיות חזרנו למלון כדי לטייל בהמשך היום כשידינו פנויות. את הדרך למלון עשינו במטרו מתחנת הדואמו בקו M3 במשך שלוש תחנות לתחנת רפובליקה (Repubblica). המלון כבר היה חמש דקות הליכה משם, ולאחר שהנחנו את השקיות בחדרנו הלכנו כעשר דקות לתחנה המרכזית של מילאנו, Milano Centrale, ועלינו על הרכבת לורונה, כשהיעד הוא סירמיונה. 

תחנת הרכבת במילאנו היא מדהימה ביופייה. ההרגשה היא כאילו מטיילים בתוך מוזיאון לכל דבר. ארכיטקטורת התחנה מבחוץ אירופאית ומרהיבה, ובפנים יש שימוש בהרבה פסלונים על מבנה התחנה וברצפות שיש. ובלי קשר, מדובר גם במעין סוג של קניון עם הרבה חנויות, בתי קפה ומותרים. תחנות הרכבת הגדולות באירופה הן כה גדולות ומשמשות כמות גדולה של נוסעים, כך שהעסקים הבינו שמדובר במיקום מצוין. 

הרכבות יצאו פעם בשעה ב-XX:25. כדי להגיע לסירמיונה, שבה אין תחנת רכבת, יש לקחת רכבת של כשעה ו-22 דק' עד לתחנת Desenzano, שממוקמת ליד אגם גארדה, ומשם אוטובוס ושאטל. הרכבת מגיעה ב-XX:47, ומדי שעה ב-XX:04 יוצא קו האוטובוס LN026 מתחנת הרכבת לסרמיונה, באורך נסיעה של 24 דק' (11 תחנות).

לפני היציאה מהתחנה קנינו בבית קפה כרטיסי הלוך לשניים, והעלות הייתה 5 אירו. מתוכם שילמתי באמצעות 4 אירו שמצאתי ברכבת 😄 כדי להגיע לבית הקפה שבו רכשתי את כרטיסי האוטובוס פניתי שמאלה כאשר הגעתי מרציפי הרכבת ופניי היו ליציאה מהתחנה. רכישה שם תחסוך לכם תוספת של רכישה מנהג, בסכום לא גדול באופן כללי, אך מדובר באחוז משמעותי מסך עלות הנסיעה עצמה.

אחר כך כדי להגיע לתחנת האוטובוס צריך היה בסך הכל לצאת מהתחנה, לפנות ימינה, לחצות במעבר החצייה הראשונה ולהמשיך ממש טיפה עד שמגיעים לתחנת האוטובוס. בשונה ממה שגובל הציג, ולפיכך ממה שחשבתי מראש, קו זה לא מגיע עד לצפון סירמיונה, היכן שמתחילה העיר העתיקה, אלא בדרומה, כארבעה קילומטרים מהמרכז השוקק. שם היה צריך לרדת מהאוטובוס שממשיך לורונה ולעלות על שאטל ייעודי שנוסע עד לסירמיונה העתיקה ועוצר בכניסה אליה, כמו גם בעוד מספר תחנות אחרות. תחנה מספר 5 של השאטל היא התחנה הרלוונטית למרכז סירמיונה, ושם גם יורדים כולם. עלות השאטל היא אירו, פלוס חצי אירו ברכישה מהנהג, אך למי שיש את כרטיס האוטובוס של קו LN026 יש אפשרות לעלות על השאטל בלי לשלם עוד, וכך עשיתי בהצלחה לאחר שהתייעצתי עם מקומית. השאטל, אגב, מגיע בכל 10-15 דקות. 

הכניסה לעיירה היא מהפנטת ועוברת דרך טירת סקליג'רו (Scaligero Castle), שנבנתה במאה ה-13 ומדגימה את מעמדה של סירמיונה בהיסטוריה שלה. סירמיונה, חשוב לומר, היא העיירה המתויירת ביותר באגם גארדה המפורסם, והיא למעשה שוכנת על חצי אי שנכנס אל תוך האגם. המרכז ההיסטורי משומר היטב ומוקף בחומה מרהיבה.

מוקד העניין המרכזי הוא המרכז ההיסטורי של סירמיונה הציורית. בטיול שם פגשנו מצודות, כנסיות, חנויות עתיקות, בעיקר גלידריות שנערמו בזו אחר זו בכל מילימטר, בתי אבן, גלריות אמנות ועוד. ממש אחרי שער הכניסה ומעבר בחומה לתוך סירמיונה עצרנו לקנות גלידה כי כולם הסתובבו עם גביעים ולא עמדנו בפיתוי. קנינו ב-Bar Ai Cigni, ומבחר הגלידות היה עצום וטעים, הופל פחות. הרגיש יבש ולא מספיק קראנצ'י כמו בגלידריות מצוינות אחרות שאכלנו בהם בשבוע שלנו באיטליה עד כה. המחיר היה זול אגב, 5 אירו (20 ש"ח) ל-2 טעמי גלידה בגביע ענקי! 

אחרי השלמת השוטטות בסמטאות סירמיונה הציורית התלבטנו האם לרוץ במהירות לורונה, כפי שתכננו, או ליהנות מהרגע. לא חשבנו שהשופינג במי אנו יגזול זמן רב כל כך, ולכן נאלצנו לערוך התאמות למצב הנוכחי. אז החלטנו בסוף ליהנות מהרגע, ולכומהלכנו קילומטר עד לקודקוד הצפוני ביותר בחצי האי של סירמיונה, לחוף ג'מייקה. מדובר בחוף ציבורי שנחשב לחוף הרחצה היפה ביותר בסירמיונה וממוקם ממש בסמוך למרכזה, מה שהופך אותו למאוד נגיש ונוח למבקרים. המים לא קרים מאוד, והטמפרטורה נעה סביב 23 מעלות (בים בארץ הטמפ' היא 29-30). מה שמגניב בחוף הזה הוא שהוא בחינם, יש בו שירותים, תאי הלבשה ובר, ומעבר לכך הוא סלעי אך במובן הטוב. כל החוף מלא בסלעי ענק שטוחים שמהווים רצפה די אחידה, כאילו מדובר בבריכה שחייה. הטמפרטורה הייתה 30 מעלות, וזינקנו למים כדי להתרענן במים הצוננים של האגם המפורסם ביותר באיטליה. את התיקים שלנו הנחנו ליד קו המים, כך שנראה אותם בקלות, אך לא היה כל ניסיון להזיז אותם או לבדוק מה בתוכם. 

התייבשנו מהר מאוד אחר כך והטסתי שם את הרחפן שלי, תוך שרואים גם את סירמיונה כחצי אי וגם את חוף ג'מייקה המדהים. מיד לאחר מכן התחלנו לעשות את הדרך חזרה אל המלון שלנו למילאנו. עלינו על השאטל של 19:24, ובתיאום מושלם המשכנו מיד אחר כך לקו LN026 לכיוון ורונה שעבר בסמוך לתחנת הרכבת של Peschiera. דקות ספורות אחר כך כבר היינו על הרכבת של 19:59 למילאנו. כל ההחלפות קרו כל כך מהר והיו מתואמות באופן מושלם. תוך שעה ו-25 דקות הגענו לתחנת מילאנו צ'נטראל, ובעשר דקות הליכה נוספות הגענו אל המלון. 

היום השמיני - 09/08:

בבוקר זה קומו בשעה 7:00, אכלנו את ארוחת הבוקר המצוינת של המלון, ביצענו צ'ק אאוט ויצאנו כחצי שעה לפני יציאת הרכבת אל עבר התחנה המרכזית של מילאנו, Milano Centrale. הייתה לנו אפשרות להגיע אל אינטרלאקן שבשווייץ תוך ביצוע החלפה אחת בשפייץ (Spiez) שבשווייץ, אך בנסיעה זו היה חובה לבצע הזמנת מקום, כלומר ביצוע Seat Reservarion, ומשום שמדובר ברכבת שחוצה בין מדינות העלות של שמירת המקומות הסתכמה במאות שקלים. החלטנו לוותר על התענוג ולהגיע אל יעדנו באמצעות הרכבות שאינן מצריכות שמירת מקומות, גם אם הזמן יקח מעט יותר. ניחא אם מדובר היה בתוספת זניחה עבור שמירת המקומות, כפי שכבר עשינו, של 3-10 אירו לאדם, אך מאות שקלים זה טו-מאץ'. 

בשעה 8:29 יצאה מרציף 2 הרכבת לדומודוסולה (Domodossola) ששוכנת על הגבול עם שוויץ. הנסיעה ארכה 1:40 שע', וההגעה לתחנה התבצעה בשעה 10:10. הרכבת הבאה, לעיירה בריג (Brig) שבשווייץ יצאה ב-10:48. בפרק הזמן הזה של 40 דק' להחלפת הרכבות החלטנו לצאת מתחנת הרכבת לסופרמרקט COOP שנמצא ממש מעבר לכביש, דקת הליכה, ולהשלים קניות אוכל לפני שנכנסים לשווייץ היקרה. משום שמדובר בעיירת גבול אל מחוץ לאיחוד האירופי, הקניות שם פטורות ממס, tax free, ולכן יצאנו עם האוכל הדרוש לנו בעשרה אירו בלבד. הבחנו בכך שבתחנה גם הייתה עמדת החזר מס, אך כנראה שהיא מיועדת לאזרחי שוויץ כי לאחר שמסרנו את הטפסים ואת הדרכון והעובדת תקתקה במחשב שלה, היא אמרה לנו כי עלינו להציג את הטפסים בשדה התעופה… היא לא הייתה מאוד ברורה בלשון המעטה… 

ב-10:48 יצאה הרכבת ל-Brig שבשוויץ. אורך הנסיעה היה כחצי שעה, וכבר במהלך הדרך ניתן היה לראות שנכנסנו לשווייץ באופן רשמי. נופי אלפים קסומים הגיחו מבעד לחלונות הרכבת, וגם הרכבת עצמה הייתה סוף כל סוף מודרנית וחדישה, למרות שהייתה בבעלות ממשלית ולא של חברה פרטית. באיטליה הרכבות האזוריות, Regionale, החינמיות עם כרטיסי Eurail, היו ישנות, לא הייתה מחלקה ראשונה ובשירותים תמיד היה חסר מים/סבון/נייר, ובהרבה מקרים גם מיזוג אוויר. בשוויץ הייתה מחלקה ראשונה נעימה שאפשרה לשבת בנינוחות וללא עומס, מיזוג אוויר ושירותים עם כל מה שצריך להיות בשירותים! הישג! 

ירדנו ב-11:16 בבריג נטולי גלישה בסים האיטלקי שרכשנו, וב-11:58 עלינו על הרכבת השלישית שלנו ליום זה, לשפייץ (Spiez). ברכבת זו, שיעדה הסופי היה ציריך, היה קרון מסעדה ומספר קרונות מחלקה ראשונה מרווחים ויפהפיים. הרכבת גם הייתה מודרנית ואת הקרון שלנו חלקנו עם זוג קשישים אחד בלבד. בשעה 12:02 ירדנו מהרכבת בשפייץ ורציף 2 הסמוך עלינו על הרכבת האחרונה למסע הדווקא נחמד הזה לאינטרלאקן, תחנת רכבת מזרחית (באינטרלאקן שתי תחנות רכבת-מזרח ומערב). אסכם את הנסיעה ממילאנו לשוויץ בכך שהייתה מהנה ויפהפייה, ואתר טוב שנעזרתי בו כדי לאתר את הדרך הטובה ביותר למסלול זה היה של חברת הרכבות הלאומי של שוויץ: https://www.sbb.ch.

יצאנו מתחנת הרכבת Interlaken Ost בשעה 12:35 והלכנו כחמש דקות אל המלון שלנו ללילה זה, Linder Grand Hotel Beau Rivage, שמיקומו בדיוק בין מרכז העיר לבין תחנת הרכבת, כשבאמצע הפוניקולר המפורסם לפסגת אינטרלאקן, Harder Kulm. מלון זה מדורג 5 כוכבים, והוא יושב לאורך נהר הארה עם מי הטורקיז שלו, מציעה נוף אלפים, בריכה מקורה, מסעדה, סאונה פינית, חדר כושר ומרחץ אדים. 

הגענו לפני שעת קבלת המפתח, ולכן מסרנו את הכבודה שלנו לשמירה (שבהמשך הועברה אל החדר והמתינה לנו שם), קיבלנו את ה-Guest Card, שמאפשר לכל אורח להשתמש בחינם במהלך השהייה בתחבורה הציבורית של אינטרלאקן והשני האגמים הסמוכים, והלכנו כשבע דקות עם כרטיסי ה-Eurail שלנו, ועם הרחפן כמובן, אל טרמינל המעבורות הקטן Interlaken Ost (See). משם עלינו על מעבורת של חברת BSL כיעד ההורדה הוא הכפר Iseltwald הקטנטן שבעצם יושב על חצי אי לתוך האגם. המעבורת יוצאת פעם בשעה ב-XX: 07 ושטה על אגם ברינץ. השיט ניתן לנו בחינם כחלק מההטבות לבעלי כרטיסי Eurail, וכמובן שגם מילאנו את נסיעה זו ביומן הנסיעה, Travel Diary, תוך שאנו מסמנים Boat בסוג כלי התחבורה.

הקומה השנייה יועדה לבעלי כרטיסי מחלקה ראשונה, ומשום שכרטיסי ה-Eurail שלנו הם מחלקה ראשונה, הייתה לנו גישה לקומה זו. השיט ארך 40 דקות קסומות על אגם ברינץ בעל מי הטורקיז האקזוטיים, כשהנוף משולב עם הרי האלפים וכפרים שנבנו עליהם. כעבור שתי תחנות ירדנו מהמעבורת ב-Iseltwald, כפר קטן שהשוטטות בו קצרה מאוד ונעימה. יפה מאוד לראות את זרועו של הכפר נכנס אל תוך האגם, וזה התאפשר לי בזכות הטסת הרחפן שהניבה תמונות מדהימות. חצי שעה הספיקה לנו לטעום מהקסם של הכפר, ומשם עלינו על קו 103 בחינם באמצעות ה-Guest Card שלנו, והגענו לתחנת הרכבת Interlaken Ost בתוך 22 דקות. הקו יוצא פעם בשעה ב-XX:28.

בשלב הזה נכנסנו אל החדר שלנו והתלהבנו עמוקות מהנוף הישיר לנהר הארה ולהר היונגפראו המפורסם שהיה מלא בשלג. הנחנו את הרחפן, אחסנו מסמכים וכסף עודף בכספת וירדנו אל הלובי בכדי להדכיר אופניים. אחת מהאהבות הגדולות שלי היא לרכב על אופניים בחו"ל. הנוף יפה, ירוק, מיוער וקסום, וזה משחרר אדרנלין רב עבורי. קיבלנו מהמלון שלנו סוג אופניים והחלנו ברכיבה תוך שאנו עוקבים אחרי המיקום שלנו בגוגל מפות. תחילה רכבנו לאורך הרחוב הראשי של אינטרלאקן והתלהבנו מכמה שהוא היה שוקק חיים ותוסס בחנויות במטיילים. בלי המלון המפוארים והנופים לאלפים היו עוצרי נשימה לחלוטין! אחר כך ירדנו מהכביש הראשי והתחלנו לנסוע בשביל צדדי ומיוער לאורך נהר הארה של אינטרלאקן. אין לי מילים לתאר כמה הנפש שלי חייכה באותם רגעים של רכיבה באופניים. הנסיעה בשביל מיוער וקסום, כשמימיני הנהר המדהים עם מי הטורקיז, הייתה רגע של אושר. בשלב מסוים יצאנו מהשביל המיוער וחצינו גשר עץ צר על נהר הארה. לאחר שחצינו את הגשר ראינו מימיננו טירה אימפריאליסטית עתיקה ועזובה מהמאה ה-12 בשם Weissenau. טיפסנו במדרגות שלה עד לקומת הגג ונוף אגם ת'ון נגלה אל עינינו. לקחת נשימה ולרדת להבנה שכל זה אמיתי! המשכנו על שביל Weissenaustrasse כשאנו נכנסים לשמורת הטבע Weissenau בעלת שבילי הליכה ואופניים נהדרים ביער ועל שפת אגם ת'ון. שם גם חלפנו על פני מתחם גולף עצום ומושקע. המשכנו לרכב לאורך השמורה, חולפים דרך שדות תבואה, עד שהגענו לפארק Schulerbad ושם קשרנו את האופניים באמצעות מנעולים שקיבלנו איתם. הפארק שוכן על שפת האגם והוא כולל משטחי דשא רחבים ומהווה מעין חוף לאגם. ישנן מדרגות ירידה למים ומקומיים קפצו פנימה אל המים הקפואים בהנאה. משום שעד שלב זה של היום היה חם ורציתי להתרענן באגם התלבטתי האם להיכנס למרות שמדובר במים קפואים. אבי שכנע אותי להיכנס בשל רצונו לרחוץ באגם, ואני פעלתי אחריו. אמנם קפוא ולא ממש ניסיתי להתרגל למים אך זה בוודאי שחרר הרבה מאוד אנדורפינים והיה מאוד מאוד מרענן! גם שמחתי שלא החמצתי את האפשרות משום שהמים היו כל כך יפים שזה כי פשע בלתי נסלח לדלג! 

אחרי שטבלנו במים אכלנו גלידה בבר שבמקום, נהנים גם מהגלידה אך יותר מהנוף. המחיר היה דומה לארץ, 4 פרנק ליחידה. היו גם שירותים מוסדרים במקום, ויש שם גם בית מלון שלושה כוכבים. המיקום, אני יכול להעיד, מושלם. את השאר כדאי לבדוק גם 😄

משם נסענו באופניים כרבע שעה בחזרה אל המלון, עוברים בדרך אחרת שבה היו שדות תירס ועצי תפוחים רבים. אחר כך חצינו את הגשר מעל נהר הארה שמול המלון שלנו, 300 מטרים בלבד, לפוניקולר של Harder Kulm. שעות פעילות: 9:10-20:55. אנחנו הגענו בשעת ערב די מאוחרת, 19:30, ולכן לא היה תור בכלל על אף שמדובר באוגוסט העמוס, ומיד עלינו על הפוניקולר שיוצא בכל חצי שעה ואורך נסיעתו כ-10 דק' בלבד. זוית השיפוע שלו הזויה, ובזמן זה מטפס הפוניקולר לגובה של 1,322 מטרים. בתחנה העליונה ישנה תצפית עוצרת נשימה על אינטרלאקן, האלפים (כולל היונגפראו), 2 האגמים שמקיפים את העיר, ברינץ (Brienzersee) ותון (Thunersee), ונהרה הארה שמוקף בין שני האגמים ונפגש עמם. לא רק שלא היה עמוס בשל השעה, גם השמש ירדה ואפשרה לצלם תמונות עם תאורות ערב ושקיעה מהפנטות. במקום גם מסעדה, שבה טעמנו פונדו שסוף סוף היה טעים (ניסיון שלישי אחרי שתי ניסיונות לא מוצלחים). הוא עלה 24.5 פרנק, ושנינו שבענו ממנו כהוגן. שבעים ומאושרים מהיום המושלם הזה ירדנו בחזרה אל העיר עם הפוניקולר והלכנו לנוח. ברגע שיתחשק רדו חזרה למטה ובצעו כניסה לחדר, ולפי החשק הסתובבו במרכז אינטרלאקן היוקרתית.

היום התשיעי - 10/08:

בבוקר זה קמנו בשעה 9:00 ממזרון מפנק שלא התחשק לעזוב, התקלחנו וירדנו לאכול את ארוחת הבוקר שלנו בקומת הכניסה למלון. אחרי שסיימנו לאכול כמות אוכל של יום שלם כי לא בא לפספס שום דבר, בצענו צ'ק אאוט והשארנו את החפצים לשמירה. הבוקר היה גדול מאוד, וכך גם כל הלילה. לכן ביקשנו מהמלון מטריות ונענינו בחיוב. המטריות היו שימושיות בעיקר לשעה הראשונה כי אחר כך הגשם פשוט פסק, ואמנם עדיין לא היה ידוע האם ומתי יתחדש, לכן העדפנו שישאר. הטמפרטורה לא הייתה קרה, אך כן לבשנו סווטשירט עםצקפוצ'ון לצד מכנס קצר. 

את הבוקר התחלנו בסיבוב במרכז אינטרלאקן. עברנו בו באופניים יום קדם לכן והוא היה נראה שוקק ומקסים שרצינו לבוא גם רגלית. הלכנו לאורך המרכז, מהמלון ועד לתחנת הרכבת Interlaken West. הדרך הייתה לא ארוכה ופגשנו בדרך בעיקר חנויות שעונים, אך גם חנויות מזכרות ושוקולד. התחדשתי בשעון קוקיה שווייצרי קטנטן לחדר ב-9.90 פרנק. בתחנת הרכבת Interlaken West לקחנו רכבת ל-Interlaken East שאורכה 4 דקות פשוט משום שהרכבת עמדה לצאת וזו הייתה דרך קצרה יותר להמשיך. ב-East עלינו על הרכבת לעיירה מיירינגן (Meiringen) ונהיננו מהמחלקה הראשונה הלא עמוסה ומהנסיעה הקסומה לאורך אגם ת'ון ומי הטורקיז שלו. תוך 33 דקות הגענו אל מיירינגן, והתחלנו ללכת אל קניון הארה (Aare Gorge), קניון צר ויפהפיה שחרץ נהר הארה במשך אלפי שנים. לאורך קירות הקניון נבנה מסלול הליכה נוח באורך 1.5 ק"מ על גשרוני עץ ומעברים החצובים בסלע. 

על מנת להגיע אל הקניון היה ניתן לקחת מתחנת הרכבת של מיירינגן רכבת קטנטנה בת שתי קרונות אל תחנת הרכבת שבכניסה המערבית של הקניון, Aareschlucht West. כן כן, לקניון שתי כניסות, מזרחית ומערבית, וסדר ההתחלה לא משנה. מה שמגניב מאוד זה שלכל כניסה לקניון יש תחנת רכבת משלה! ככה זה שוויץ, לכל חור יש דרך להגיע עם רכבת. אנחנו העדפנו בתור התחלה ללכת אל הקניון ממירינגן ברגל כדי גם להכיר את העיירה. פגשנו את פסלו של שרלוק הולמס ומוזיאון שרלוק הולמס. מה הקשר שלו למקום? תשובה בפסקאות הבאות 😊

תוך 20 דקות הליכה בכפר ובשדות הפתוחים לאלפים הגענו אל הכניסה המערבית של הקניון, ושמחנו לראות שלא נרשמה נוכחות מטיילים גדולה. הכניסה כוללת גם שימוש ברכבת שמקשרת בין הכניסות המזרחית והמערבית. הלכנו את המסלול בכיוון אחד ממערב למזרח, כשאורכו כ-45 דק' לכיוון. אציין שהקניון פועל בקיץ בשעות 8:30-18:30, כאשר בשעות 18:30-22:00 הקניון מואר, ובטווח זה הכניסה מתאפשרת רק מהכניסה המערבית. המסלול היה מרהיב ביופיו, והתגמדותנו לטבע המדהים ולקניון העצום הזה שנחרץ על ידי הנהר היו עוצרי נשימה. רוב המסלול היה ללא מדרגות, פרט לאזור הכניסה המזרחית, ואפשר לומר שלאורך כל המסלול די נרטבנו אפילו שלא ירד גשם כי זרימות המים בין קירות הקניון פשוט טפטפו עלינו, וכנראה שגם טיפות הגשם שהיה ונפסק טפטפו עלינו מהחלקים העליונים של הקירות. כך או כך זה לא הפריע ואף היה מאוד מרענן. מי הנהר שצפו כל העת וצבעיו היה תכלת מדהים. לאורך המסלול גם היו הסברים רלוונטים באנגלית ובגרמנית. 

אחרי סיום המסלול יצאנו מהכניסה המזרחית והלכנו בטבע כחמש דקות אל תחנת הרכבת של יציאה זו, Aareschlucht East. רכבות יוצאות במהלך שעות העומס מדי חצי שעה, והתחנה עצמה הייתה מאוד לא שגרתית. למעשה אין תחנה, אלא דלת שנפתחת כאשר הרכבת מגיעה וממנה עולים מיד על הקורה. עד שהרכבת מגיעה ממתינים בטבע ומחכים שהדלת תיפתח. בסמוך לדלת יש לחצנים עם שני כיווני נסיעת הרכבת, ויש ללחוץ על הרלוונטי כדי לבקש ממנה לעצור. אני לחצתי על הכפתור "Meiringen" כי רציתי לחזור להיכן שהייתי בהתחלה. 

עלינו על הרכבת וירדנו אחרי שתי תחנות (5 דקות) בתחנת Meiringen Alpbach. התחנה ממוקמת כשמונה דקות הליכה מהפוניקולר Reichenbachfallbahn שעולה למפלי רייכנבאך (Reichenbachfall). מפלי רייכנבאך הם מהמפלים הגבוהים ביותר בשוויץ, והן התפרסמו בכל העולם משום שעל פי עלילות שרלוק הולמס, שם הולמס  ואויבו פרופ' מורטי נלחמו ונפלו שניהם אל המפל. זו גם הסיבה שהעיירה מירינגן הסמוכה ניצלה את העניין. העלייה למפלים מתבצעת תחילה באמצעות פוניקולר שנוסע במשך שבע דקות, יוצא מדי רבע שעה ומכיל עד 24 נוסעים. הירידה בתחנה העליונה של הפוניקולר היא ליד המפלים, והשצף של המים הורגש היטב והזכיר את השיט במפלי הניאגרה. חשוב לציין כי הפוניקולר פעיל בשעות 9:00-17:30. 

בירידה מהפוניקולר, כפי שהומלץ על ידי העובדת, טיפסנו למעלה בעלייה לא קשה ולא פשוטה במשך חצי שעה בדרך מיוערת, עברנו דרך גשר החוצה את המפלים ונהנינו מנוף עמק מירינגן. טיפסנו מעלה עד למסעדת Zwirgi, שם מומלץ לנוח, לשתות, לאכול וליהנות מנוף העמק והעיירה מיירינגן. לאחר העלייה ירדנו בדיוק באותה הדרך, וכך גם רוב המטיילים, כשהדרך חזרה אל הפוניקולר לקחה לנו כ-20 דק'. הגשם הקל שירד בהליכה והקשה על ראות הצילום פסק בשלב זה, וצילמתי תמונות חדשות ומשופרות. חשוב לציין שניתן לרדת בחזרה על הכפר מלמעלה רגלית, וגם אחרי הטיפוס ניתן לטייל במסלולים רבים אחרים שלדעתי מיועדים למטיבי לכת ופחות למשפחות בשל אורכם. 

אחר כך ירדנו עם הפוניקולר חזרה למטה, עלינו בול בזמן על הרכבת מתחנת Meiringen Alpbach אל תחנת Meiringen, ומשם כעבור תשע דקות בחזרה אל אינטרלאקן. חצי שעה אחר כך הגענו לאינטרלאקן מזרח. בסמוך לתחנה שני סניפים של רשת הסופרמרקטים COOP. בסניף הגדול שמחוץ לתחנה קנינו לחם, רוטב, גבינה וקולה ב-44 ש"ח, מחיר שמביס כל מסעדה בפער. קולת מותג COOP עולה רק חצי פרנק, כלומר פחות משני שקלים. קוקה קולה עולה פי ארבעה יותר, ובשווייץ אוותר על המותג ואנסה טעמים חדשים 😄

לאחר הקנייה היחסית משתלמת לשוויץ הלכנו אל המלון, החזרנו את המטריות ולקחנו את הכבודה שלנו עמנו. משם חזרנו לתחנת הרכבת Interlaken Ost ועלינו על הרכבת לכפר הנופש האלפיני גרינדלואלד (Grindelwald), השוכן עמוק בין הרי האלפים. נסיעות רכבת באזור היונגפראו אינן כלולות בכרטיס ה-Eurail, אך כן ניתנת הנחה בגובה 25% למחזיקי הכרטיס. באזור היונגפראו נשתמש ב-Jungfrau Travel Pass לשלושה ימים המאפשר להשתמש ברכבות באזור ללא הגבלה ולהיכנס למספר רב של אטרקציות באזור, פרט לפסגת היונגפראו שאליה ניתנת הנחה למחזיקי הכרטיס.

הדרך לגרינדלואלד טיפסה מעלה מעלה באלפים, והדרך הייתה היפה ביותר שהייתה בטיול עד כה, ואולי מהיפות ביותר שראיתי אי פעם. בתוך 33 דק' הגענו לגרינדלואלד ומשם הלכנו דרך המרכז כ-1.4 ק"מ (20 דק') עד למלון שלנו לשני הלילות הקרובים, Hotel Alpenblick. החדר שלנו כולל ארוחת בוקר ל-2 הלילות ונוף לא מציאותי לאלפים אך מתקני רחצה משותפים. מרכז הכפר היה נראה מדהים, אך הגענו בשעה שבע בערב, לקראת סגירה, ולכן לאחר שהגענו למלון כבר הכל סגר ולא היה טעם לחזור למרכז לערב זה. עם ההגעה למלון קיבלנו Guest card שמאפשר להתנייד בתחבורה הציבורית בגרינדלואלד בחינם לכל 3 הימים שנהיה שם. מהחדר לא רק היה נוף לאלפים, אלא ניתן היה לשמוע פכפוך של מי נהר סמוך. הטסתי את הרחפן שלי ברחבי הכפר, ואחר כך החלטנו לשבת במסעדת המלון, כשאני מזמין קערת גולאש חם בזמן שהטמפרטורה יורדת ל-18 מעלות. 

היום העשירי - 11/08:

בבוקר זה קמנו בשעה 9:00 כשמהמיטה נוף עוצר נשימה של האלפים. כשרק קמים עוד אין הבנה או מודעות עמוקה להיכן אנו נמצאים, ולראות כבר מהמיטה את הנוף הזה היה שובה לב. ציפינו לקום לבוקר גשום, ועל אדן החלון אף השארנו את בקבוק הקולה שלנו וגם את פרוסות הגבינה כי רצינו שיתקררו. אמנם בלילה הטרמפטורה אכן הייתה צוננת, 16 מעלות, אך כשהתעוררנו גילינו שהשמיים כחולים ובהירים והשמש התחילה יום עבודה. שמחנו באיפוק משום שהתחזית להמשך היום גשומה אף שאין כל סימן לכך. 

אכלנו את ארוחת הבוקר הבסיסית של המלון (לחמים, חמאה, ריבות, גבינה, שוקולד, מיצים, ביצים קשות, יוגורט, קורנפלקס, קפה ותה), ומצויידים ברחפן ומטרייה הלכנו כארבע דקות לתחנת האוטובוס של קו 122 היוצא פעם בשעה ונוסע לקניון הקרחון (Gletscherschlucht Grindelwald). נסיעה עליו התאפשרה בחינם משום שהחזקנו בכרטיס ה-Guest Card שקיבלנו כאורחי מלון בגרינדלואלד. הנסיעה ארכה 5 תחנות עד לתחנת Grindelwald, Gletscherschlucht, על שם הקניון. מדובר גם בתחנה הסופית של הקו לכיוון זה. 

הקניון הוא צר ועמוק מתחת לצוקים, ונחצב באופן טבעי ע"י מימיו המפשירים של קרחון גרינדלואלד העליון. שעות הפעילות בקיץ הן 9:30-18:00, ובימי שישי בשעות 9:30-22:00.

ממרכז המבקרים הייתה הכניסה אל תוך השמורה. אורך המסלול כקילומטר אחד בלבד, והוא אידאלי למשפחות ולחובבי אקסטרים, תיכף תבינו למה. משום שהקניון מכוסה באופן מתבקש על ידי צוקים משני צדיו, כל השביל מוצל ואפילו שהשמיים היו בהירים היה מאוד קר במסלול. זרימת הנהר העוצמתית גרמה לרוחות קרירות, ואנחנו לא היינו לבושים בהתאם אך חזרנו כדי לספר. ניתן לשכור מעיל בשישה פרנק בכניסה, אך זה היה נראה לנו מחיר מעט מוגזם... החלטנו להתרענן במקום. אנחנו כאן כדי לומר שרצוי מאוד לבוא עם סווטשירט כדי לחמם לפחות את פלג הגוף העליון. 

המסלול היא קצר וללא מדרגות כמעט בכלל, והוא עבר בשבילי עץ ומתכת תלויים שהובילו לעומק הקניון, מעל הנהר השוצף. חובבי האקסטרים ישמחו לשמוע כי ניתן לבצע במקום קפיצות באנג'י מגובה 85 מטרים או ללכת על רשתות חבלים מעל הנהר שמיועדות לילדים. מדובר בתחזוקה שוויצרית אז שמחתי על איכות החבלים והתלהכתי בהם מעל הנהר הזורם בעוצמה. בהמשך גם הלכנו דרך הרבה סלעים חצובים, ובאחד מהם הייתה מזרקה למילוי מי קרחון האייגר (Eiger), מים טהורים וקפואים גם בלי תמי 4 או מקרר. המים היו נהדרים!!! רוקנו את הבקבוקים עם מי הברז שלנו ומילנו במי קרחון אלפיני. זמן קצר קודם לכן עברנו דרך מפל גבוה מאוד שהיה הסבר כיצד נוצר- מי הקרחון שהפשירו ויצרו אגם קטנטן הפעילו לחץ וגרמו לסדק בהר, וכך פלסו את דרכם עם המפל מטה אל הנהר. 

השלמנו את המסלול וחזרנו בחזרה לנקודת ההתחלה באותה הדרך. מה שהיה מהנה מאוד זה שהלכנו בשמורה לגמרי לבדנו, ועוד בחודש אוגוסט! 

אחרי סיום המסלול, עלינו על אותו קו אוטובוס,122, שיוצא פעם בשעה ב-XX:30 ועברנו איתו 8 תחנות עד לתחנת הרכבת. אם אתם מפספסים אותו במקרה אז אפשר גם ללכת 2.3 ק"מ (חצי שעה) לתחנת הרכבת. תכננו לעלות ישירות על הרכבת לאוטרברונן (Lauterbrunnen) אך בגרינדלואלד נערך מירוץ אופניים שנתי יפה שמזג האוויר קיבל בברכה חמה, תרתי משמע. החלטנו לחכות עם הרכבת ולעלות אחר כך, וקודם כל ליהנות בדוכנים שנפתחו, לספוג אווירה וגם לטייל במרכז הכפר. היו דוכני ציוד אופניים והליכה, וגם אוכל. ישבנו על צ'יפס של 6 פרנק ונהנינו ממנו מאוד, תוך שאנו סופגים לגמרי את המקום. אחר כך טיילנו בין חנויות השעונים, הספורט והמזכרות של הכפר.

ב-12:49 עלינו על הרכבת ללאוטרברונן (Lauterbrunnen) עם החלפה ב-Zweilütschinen ל-7 דק'. הנסיעה התאפשרה בחינם בזכות היאנגפראו טרוול פס שלנו. ברציף עם אותו מספר יש חלקים שונים המחולקים לאותיות A, B, C ומכל חלק של אותו רציף פיזי יוצאות רכבות ליעדים שונים. עמדנו ברציף 3, אך בחלק C, ולכן פספסנו את הרכבת ללאוטרברונן שיצאה מ-3AB. העניין הוא שבתחנת Zweilütschinen הרכבת מאינטרלאקן שעולה ליונגפראו מתפצלת, כשהחלק הקדמי של הרכבת ממשיך ללאוטרברונן בעוד שהאחורי לגרינדלוולד. זה עובד גם הפוך. הרכבות מלאוטברונן ומגרינדלואלד לכיוון אינטרלאקן מתחברות בתחנה זו, כשהקרונות ממש מתחברים וכך שתי הרכבות ממשיכות כמקשה אחת לאינטרלאקן. בשל הבלבול במספור המתנו חצי שעה נעימה, כי אחרי אנחנו בשוויץ, ואחר כך עלינו מהחלק הנכון של הרציף ללאוטרברונן.

הנסיעה ארכה כתשע דקות, שאחריהן ירדנו במרכז הכפר המדהים הזה.

עלות הנסיעה המקורית היא 9 פרנק לאדם לכיוון, אך למחזיקי Eurail יש הנחה של 25%, כך שהמחיר אמור להיות 6.75 פרנק. 

לאוטרברונן נחשבת לעמק המפלים, ובעמק זה זורמים 72 מפלים שונים שהקנו לו את התואר המדהים הזה. המפל הגדול והמרשים ביותר הוא שטאובך (Staubbach) המפורסם והאייקוני שניתן לראות כבר מהעיירה, המתנשא לגובה של 299 מטרים. מרכז העיירה הוא רחובה הראשי החוצה אותה וממשיך לכיוון מפל שטאובך, והוא מקסים אך רדום ואינטימי יותר בהשוואה לגרינדלוולד.

מתחנת הרכבת של לאוטרברונן, דרך מרכז הכפר ומפל שטאובך שניתן לטפס לעברו, הלכנו בלב העמק, 3.6 קילומטרים של גן עדן. כל העמק נפרש לפנינו, ומפלים אחר מפלים נראו בדרך. לא היינו היחידים שהלכו את הדרך המקסימה הזו, אך גם לא רבים טיילו איתנו. הדרך אמנם לוקחת 47 דקות, אך עם הטסת הרחפן, עצירה בנחל להתרעננות הפנים וגם לצילום הרבה מאוד תמונות של שומרי מסך. הדרך הייתה מישורית וחינמית, ובשל כך גם קלה להליכה. לא הלכנו חסרי יעד, אלא לכיוון מפלי טרומבלך (Trümmelbachfälle), קבוצה של 10 מפלים ספירליים, שזורמים בצורות שונות בנקיקי הסלע שבערוץ ובזרימה אדירה (20,000 ליטרים של מים לשנייה!). שעות הפעילות בקיץ הן 8:30-18:00. ממליץ לבאים למפלים לעשות את הדרך לכיוון אחד ברגל, ולחזור באוטובוס. ההליכה יותר נעימה לעין כנכנסים לתוך העמק, עם הגב ללאוטרברונן והכיוון למפלים.

שילמנו בכניסה לשמורה, ומיד אחר כך פגשנו מעלית הרים שתכננו לעלות עליה על מנת לחסוך עלייה, ואז את הדרך הלאה לעשות בירידה. הטיפוס כולל הרבה מאוד מדרגות, והאפשרות שבחרנו בה הייתה הקלילה ביותר בשביל לחוות את כל מה שיש לראות. עלינו במעלית כשלוש דקות בעלייה חדה, והתחלנו לטייל למפלים. מהירידה במעלית היה צורך לטפס רק עוד מעט מדרגות ולהיכנס לתוך סלעים חצובים בכדי לראות חלק מהמפלים. המפלים ממוספרים מ-1 ועד 10, והם מזרימים מים מהאחד לשני במהירות אדירה ברמות, עד שלחלק מהמפלים היה קשה להתקרב מבלי להתרטב מהשצף. הספירה מ-1 מתחילה מלמטה, ומשום שעלינו במעלית למעלה התחלנו עם 10 וירדנו מטה מטה. היה קר בשל רוחות צוננות שנוצרו מהזרימה האדירה של המפלים, אז קחו זאת בחשבון כשאתם מגיעים.

הזרימה הייתה מפעימה ובלתי ניתנת לתיאור. קשה מאוד היה לצלם, אך יצאו כמה תמונות מדהימות. כאשר התחלנו לרדת במסלול אל המפלים התחתונים נשקף נוף מדהים של כל עמק לאוטרברונן והכפר במרחק. מדהים! ירדנו וירדנו דרך המפלים המדהימים ונדהמנו שוב ושוב מהעוצמה האדירה. אחר כך יצאנו מהמפלים ועלינו על אוטובוס קו 141 לתחנת הרכבת, תחנת Lauterbrunnen, Bahnhof (חמש תחנות, שבע דקות). האוטובוס יוצא פעמיים בשעה ב-XX:13 ו-XX:43. 

כעבור שלוש דקות, בטיימינג מושלם, עלינו על הרכבת בחזרה לגרינדלואלד, היוצאת פעמיים בשעה, ב-XX:02 וב-XX:32. הרכבת יוצאת מלאוטרברונן, מצריכה החלפה ב-Zweilütschinen, ומשם מגיעה לגרינדלואלד. 

השעה הייתה רק 17:30, וחשבנו מה כדאי לעשות בהינתן שיש לנו כרטיס יונגפראו שמקנה לנו גישה וכניסה למלא אתרים וכפרים באזור. ראינו שישנה רכבת לקליינה שיידג (Kleine Scheidegg), מפגש הרים בפסגה אלפינית בגובה 2,060 מטרים שמהווה גם נקודת עלייה לרכבת ליונגפראו, הפסגה הגבוהה ביותר בשוויץ. בבדיקת אפליקציית Eurail שעובדת גם אופליין ראינו שהרכבת הבאה יוצאת בעוד שלוש דקות, אז נכנסנו פנימה בספונטניות מוחלטת ובלי לדעת הרבה מה יש שם לעשות. לנו יש את הזמן ואת האמצעים להגיע למקום חדש מבלי לשלם עוד פרוטה, אז למה לא? אין מקום ביונגפראו שיכול להיות גרוע מספיק בכדי להתחרט עליו.

אז עלינו על הרכבת הייעודית לקליינה שיידג והתפעמנו מהדרך. זו הייתה אולי נסיעת הרכבת היפה ביותר שעשינו בטיול הזה. בעלי כרטיס Eurail מקבלים הנחה של 25%, ולמי שיש כרטיס יונגפראו הנסיעה כלולה ומכוסה לגמרי. אמנם קליינה שיידג אינה רחוקה, וניתן היה לראות את גרינדלוולד תוך כדי טיפוס הרכבת מעלה מעלה באלפים, אך זמן הנסיעה הוא כחצי שעה, חצי שעה קסומה שלא בא שתיגמר. הנופים היו פשוט עוצרי נשימה, קלישאתי עד כמה שיישמע אך אין דרך נכונה יותר לתאר אותם. חלונות הרכבת היו פתוחים בחלקם העליון וניתן היה להוציא ראש החוצה בכדי לצלם או להסניף אוויר פסגות טהור ומושלם. התקרבנו אט אט אל הפסגות ואת העננים. אין על טבע! משום שהשעה גם הייתה יחסית מאוחרת היה לנו קרון פרטי משלנו. 

כעבור חצי שעה מהפנטת ירדנו בקליינה שיידג שממנה לא רק הרכבת ליונגפראו ויציאה למספר מסלולים באזור, אלא גם מספר חנויות מזכרות ומסעדות. כשירדנו הרגשנו שהאוויר קריר הרבה יותר, ובנסיעה אף ירד טפטוף שפסק זמן קצר אחר כך. בפסגה נכנסנו לחנות מזכרות אחת והתיישבנו במסעדה. הזמנו מעין מאק אנד צ'יז קטנים וטעימים במיוחד עם בצל מטוגן וחתיכות בשר ותפוחי אדמה קטנטנים בעשרה פרנק לכל אחד, אך בשלב מסוים כמות הזבובים המפחידה בתוך המסעדה הציקה מדי שהחלטנו לצאת החוצה ולהתיישב שם אפילו שהיה לנו קצת קר.

אחר כך עלינו על הרכבת בחזרה לגרינדלואלד, שהייתה עמוסה מאוד משום שהייתה זו האחת לפני האחרונה, של 19:03. בירידה החל לרדת גשם שליווה אותנו עד שהגענו למלון. את הדרך למלון נאלצנו לעשות ברגל משופ שהאוטובוסים כבר לא היו פעילים, אך למזלנו בתחנת האוטובוס של מפלי טרומבלך מצאנו מטרייה נוספת למטרייה אחת שקיבלנו בקבלת המלון וזה ממש הציל אותנו!

היום ה-11 - 12/08:

בבוקר זה התעוררנו יחסית מוקדם, בשעה 7:30, אחרי לילה גשום מאוד לבוקר מעונן. עננים נמוכים מאוד שייטו בסמוך לחלון החדר, והחזקנו אצבעות למזג אוויר טוב. אכלנו את ארוחת הבוקר של המלון ומיד אחר כך ביצענו צ'ק אאוט, כשאת החפצים הותרנו לשמירה. מהמלון הלכנו ברגל 11 דק' (750 מטרים) של ירידה עד ל-Firstbahn, רכבל המעלה מטיילים אל פסגת הפירסט (First), שגובהה 2,170 מטרים ונחשבת לאחת מהאטרקציות המרכזיות ביותר בשוויץ כולה. במעלה ההר למעשה 3 תחנות- בורט (Bort), אחר כך שרקפלד (Schreckfeld) ולבסוף הפירסט. בכל תחנה ניתן לרדת, ובכל אחת מהן יש מה לעשות. את כרטיס הכניסה יש לשמור כי צריך לסרוק את הקוד בעליות ברכבלים ובכניסות לאטרקציות אם הכרטיס שלכם כולל אותן. הרכבלים מתחילים לעבוד ב-8:00 ונסגרים ב-18:00, בעוד שהפעילויות האקסטרימיות מתחילות ב-10:00.לשמחתי הרבה לא היה תור כלל וכלל, ופשוט ניגשנו לקופה ומיד לאחר מכן עלינו על אחת מקרונות הרכבלים. 

בהמלצת עובדת משרד התיירות האזורי של יונגפראו, כדאי להתחיל קודם כל עם המתקנים השונים כי אח"כ נהיה תור רציני שניתן למנוע עם הגעה מוקדמת. בכל אופן הגענו לפני 10:00 ולכן ירדנו בתחנת הפסגה, First.  מהפסגה ניתן לצאת לאינספור מסלולי הליכה. 

מפירסט יצאנו למסלול ה-First Cliff Walk. המסלול הוא קצר מאוד, ובתנאי ראות טובים ניתן אף יותר ליהנות ממנו. לצערי באותה העת היינו בתוך ענן. המסלול המאוד קצר הזה עובר דרך צוק ועל גשרי ברזל התלויים בין שמיים ואלפים. בסוף המסלול מגיעים לטרסה עם נוף פתוח להרי האלפים. אחר כך ביקרנו בחנות המזכרות והתיישבנו בשולחן עץ ממתינים לשעת פתיחת מתקני האקסטרין. הרבה מאוד סינים היו איתנו, כמו בכל מקום בערך… 

ב-First רצינו ללכת למתקן ה-First Flyer, אומגה באורך 800 מטרים שנוסעת במהירות 84 קמ"ש. בכל פעם 4 יכולים לנסוע במקביל האחד לשני וליהנות מחווית אומגה בין שמיים ואלפים. היא מתחילה בפירסט ויורדת לתחנת הרכבל הביניים Schreckfeld. לצערי הוא היה סגור באותה העת בשל תנאי מזג האוויר. לכן ירדנו עם הרכבל תחנה אחת אל Schreckfeld. ועלינו על מתקן הנקרא First Glider. המתקן מעוצב כנשר ולמעשה בכל פעם שהוא נוסע ניתן ל-4 אנשים לעלות עליו ביחד, וכך אפשר להרגיש כיצד זה לעוף כנשר בפסגות האלפים. בהתחלה הוא נוסע אחורנית מ-Schreckfeld לכיוון First במהירות של 72 קמ"ש, ובדרך חזרה הנשר ממריא את הדרך של 800 מטרים ב-83 קמ"ש. נקשרנו ובשכיבה נסענו את המהירות הזו. את התיקים השארנו במתקן המיועד לכך למשך הריחוף במתקן. ביום בהיר, גם במקרה הזה, החוויה היא הרבה יותר עוצמתית. לנו היה מאוד קר ובגלל העננים לא ראינו דבר מלבד זה את זה. 

משום שמפירסט יוצאים הרבה מאוד מסלולים, רצינו ללכת באחד מהם והכוונה הייתה לטייל לאגם באחאלפ (Bachalpsee), הנחשב לאהוב ביותר וגם הקל מבין המסלולים. היעד הוא אגם פסטורלי ואהוב בגובה 2,265 מטרים, שמימיו הם 100% שלגים מופשרים. מסלול זה נחשב, כאמור, קל ואורכו כ-50 דק' לכיוון, כשמשם ניתן להמשיך למקומות אחרים או לשוב באותה הדרך חזרה. 

החלטנו שנוותר על המסלול בגלל תנאי הראות הגרועים בפסגה ומזג האוויר המקפיא, 7 מעלות באמצע אוגוסט. יש תכנונים, אך צריך גם לדעת לבצע התאמות בהתאם לסיטואציות לא צפויות. בחרנו להשכיר בתחנת שרקפלד את עגלת ההרים (First Mountain Cart), מעין קרטינג ללא ממונע שכל תנועתו היא בשל הירידה מתחנת שרקפלד מטה אל תחנת הרכבל ברט. בכניסה לשם הוחתמנו על כך שקראנו את הוראות הזהירות וכו'. קצת הלחי, במיוחד משום שהדרך גם הייתה רטובה מגשם טרי, אך קבענו כי נשלוט במהירות עם הברקסים ונהנה גם כך. עוד לפני שהתחלנו לרכב למטה העננים זזו ופתאום ראינו את קרחון האייגר (Eiger) המושלג ואת כל הרי הפסגה. ניצלנו את הרגע, צילמנו והצטלמנו ורק אחר כך התחלנו לרכב. הירידה הייתה מאוד מאוד מהנה, ואם מקפידים לנסוע במהירות סבירה שלא מסכנת אתכם, כי אחרי הכל מדובר בירידה, ישנן פניות חדות וגם מטיילים שעוברים, אז אין כל סיבה לחשוש. לא רצינו שייגמר והתחלנו לספוג אדרנלין. אפילו הגשם פסק, והיה פשוט מדהים! חוויה שנזכור. 

בברט שם יש פארק שעשועים ומסעדה, נפרדנו מהעגלה וכשהקסדות עוד עלינו השכרנו קורקינטים מגניבים (Trottibike Scooter), שבאמצעותם יורדים מההר עד לעיירה גרינדלואלד, עד לנקודה שבה עלינו מלכתחילה ומחזירים את הקוריקנטים שם. אמנם הקורקינט לא היה חשמלי, אך הוא היה מהיר לא פחות. בשל הירידה המהירות שניתן לצבור היא גבוהה מאוד. אך גם כאן יש שני ברקסים, אחד בכל יד, וניתן לשלוט על המהירות. ירדנו באדרנלין שיא דרך הגבעות הירוקות ובתי העץ עד לעיירה גרינדלואלד, אפילו עברנו בדרך את המלון שלנו Hotel Alpenblick, והמשכנו בתוך העיירה עד שהגענו לנקודה שבה התחלנו את היום. זה היה הדבר הכי כיפי שעשיתי שנים. אדרנלין גם מהיופי ההזוי וגם מהירידה המהנה והאוויר הצח. לא פחות מיום שלם בפארק שעשועים. 

השבנו את הקורקינטים וקסדות, וקבענו שפירסט הוא מקום מושלם למשפחות ולאוהבי טבע. עלינו בחינם עם ה-Guest Card שלנו על אוטובוס שהוביל אותנו על המלון. הדרך ממרכז הכפר אל המלון היא בעלייה, ולכן העדפנו באוטובוס שהגיע בדיוק אחרי שתי דקות של המתנה בטיימינג נהדר. לקחנו את הכבודה שלנו והלכנו ברגל לתחנת הרכבת כרבע שעה. גילינו ששילוב הרכבות לבאזל, ממנה יש לנו רכבת מהירה של שלוש שעות של חברת TVG Lyria, יוצא רק בעוד 50 דקות. התיישבנו על כוס שוקו וקפה בבית הקפה הקרוב לתחנת הרכבת, שילמנו באירו וקיבלנו עודף בפרנק. משום שאנו עוזבים את שוויץ היום נכנסנו לסניף COOP וקנינו בקבוק קולה זירו לנסיעת הרכבת. 

בשעה 13:19 עלינו ברציף 1 על הרכבת מגרינדלואלד לאינטרלאקן OST, ירדנו באינטרלאקן ברציף 2B בשעה 13:53, החלפנו בשבע דקות ההחלפה שהיו עד השעה 14:00 לרכבת לבאזל SBB, וירדנו כעבור שעתיים ב-15:59. 

משום שלא עשינו את המסלול בפסגת הפירסט לאגם באחלאפ נותר לנו זמן שהחלטנו להקדיש לבאזל, בדיוק שעתיים. תחנת הרכבת שם, כמו בכל אירופה, ממוקמת במרכז העיר. יצאנו מהרכבת וירדנו שתי קומות בכדי לאחסן בלוקר אחד בגודל L שעלותו תשעה פרנק לעד שש שעות את 2 הטרולי שלנו, מטרייה ושקית. אחר כך יצאנו לטייל למרכז העיר, לעיר העתיקה, ובתוך עשר דקות של הליכה נינוחה כבר היינו שם. טיילנו ברחוב המרכזי Freie שבו ניתן למצוא את כלל המותגים כגון זארה, H&M, C&A, ניו יורקר ועוד. בניו יורקר היו מחירים מצוינים, ממש כמו בשאר אירופה. אני גם אוהב שהמחיר כתוב שם בעוד מטבעות, ביניהם הזלוטי הפולני ששווה ערך לשקל, וכך אפשר מיד לקבל מושג של המחיר בשקלים. 

בשלב הזה פשוט טיילנו ברחובות שאהבנו, ומאוד נהנינו מהניקיון המופתי של הרחובות. אין פיסת זבל על הרצפה. אט אט הגענו אל אוניברסיטת באזל, ואחר כך חצינו את נהר הריין שעובר בעיר דרך גשר Middle Bridge ודיגמנו "הרצל" למצלמה. השלמנו קניית פרוסות גבינה ומאפים בסניף COOP שבצד השני של הנהר והתחלנו לטייל לאורך טיילת הנהר בגדה הצפונית לכיוון תחנת הרכבת, תוך שאנו נהנים ממראות בתי באזל בגדה הדרומית לאורך, וגם מקתדרלת באזל שלא ניתן היה לפספס. עלינו על Wettsteinbrucke שהוביל אותנו בחזרה לגדה הדרומית של הנהר ומשם פשוט טיילנו לתחנת הרכבת. כמעט שעתיים שלמות בבאזל, שהיו נעימות מאוד וממצות. עיר רגועה, נקייה ויפה. הקדשנו לנו בעל כורחנו זמן שנתן לטעום ממנה ולסיים עם טעם טוב. בתחנת הרכבת הוצאנו את העבודה שלנו מהלוקר ועל המסך ראינו מאיפה הרכבת שלנו לפריז תצא. לפני הירידה לרציף חילקו קולה זירו בחינם, אז לקחנו איתנו לדרך 😀

מרציף 5 יצאה בשעה 18:34 רכבת TGV Lyria לתחנת גארה-דה-ליון שבפריז. הכרטיסים שלנו הוזמנו והודפסו מראש, וכל שהיה הוא לעלות על הרכבת. הגענו בעשרים דקות לפני על מנת לאתר את המושבים שלנו. מושבי המחלקה הראשונה היו מפנקים ונוחים במיוחד! היה קרון מסעדה ועברה דיילת שהציעה גם כן לרכוש ממנה אוכל ושתייה. הרכבת היא חשמלית ועוברת מסע שברכב פרטי נמשך 6.5 שעות בתוך 3 שעות בלבד. בשעה 21:37 הגענו לתחנת גארה-דה-ליון (Gare de Lyon) בפריז, שם יש גם תחנת מטרו. ירדנו אל התחנה, ורכשנו במזומו Carnet (קארנה) מהמכונה בעלות של 14.90 אירו. הקארנה הוא בעצם 10 כרטיסי נייר נפרדים שכל אחד מהם הוא מוזל יותר  (1.5 אירו במקום 1.9 אירו לכרטיס). אחר כך עלינו על הקו הסגול (14) לכיוון Gare St Lazare, וירדנו בתחנה Madeleine. משם פשוט הלכנו 4 דק' ברגל אל המלון, Hotel Chavanel. מלון שאבאנל הוא מלון בוטיק בדירוג 4 כוכבים ברובע ה-8. המלון עוצב ע"י אדריכלים ומעצבים מקצועיים, וממוקם ברובע מדלן האופנתי, שעל שמו תחנת המטרו הסמוכה.

היום ה-12 - 13/08:

גלרי לפייט
מולן רוז'
שער הניצחון
שאנז-אליזה

בבוקר זה קמנו בשעה ב-9:05 מעוד מיטה שהמזרון שלה היה פשוט מדהים, וירדנו לחדר האוכל במהרה לפני שייסגר (10:00). הגענו כעשרים דקות לפני סיום הגשת ארוחת הבוקר, ובחדר האוכל שממוקם בקומת המרתף היינו לגמרי לבדנו. עיצוב המרתף כמעין מרתף יין שקירותיו מרוצפים באבנים בגווני בז' היה מדהים לגמרי, אינטימי ושידר את רוח המלון- בוטיקיות. בארוחת הבוקר הוגשו קרפים עם סירופ מייפל, מבחר גבינות צרפתיות מדהימות, מבחר סוגי מיצים, מבחר ריבות רב, קרואסונים, פירות שלמים, אננס חתוך, פיצוחים, לחמים, בגט, קיש, שתייה חמה שהוגשה על ידי העובדת, מעדנים ועגבניות שרי. 

אחרי ארוחת הבוקר עלינו לחדר, את רוב הכסף והמסמכים השארנו בכספת החדר ולקחנו עמנו את שובר הכניסה לשער הניצחון. במקור תכננו בבוקר זה לכבס את כל הבגדים שלנו, אך במהלך הטיול למדנו לנצל את הבגדים בצורה נבונה יותר ולכן לא נצברה כביסה מלוכלכת של ממש פרט לגרביים, אז ויתרנו על כביסה. אם אתם מעוניינים, ערכתי בדיקה לפי חוות דעת, ומכבסת Pressing le Marois Pépinière זכתה לציון טוב מאוד, ושם גם תכננתי לכבס את הבגדים. 


מהמלון הלכנו 600 מטרים בלבד (8 דק') אל בית האופרה הלאומי של פריז, האופרה גרנייה (Palais Garnier). מבנהו גדול ומפואר, והוא בנוי בסגנון ניאו בארוקי עם שילובי בנייה קלאסית, ונחשב למופת אדריכלי בסגנון ארכיטקטורת התאטרון של המאה ה-19. מדובר במבנה היקר ביותר שנבנה באימפרייה השנייה והוא סמל לבנייה המסיבית והאדריכלות (המוגזמת) של תקופת נפוליאון השלישי. כיום המקום הוא משכנו של האופרה הלאומית של פריז ולהקת הבלט של העיר. ניתן להזמין כרטיסים למופעים דרך האינטרנט, אך לא הגענו לטיול עם קוד הלבוש המתאים וגם לא היה לנו עניין בכך באופן כללי. ניתן גם להיכנס לסיור בבית האופרה, אך ראינו וחווינו בתי אופרה אחרים בעולם והסתפקנו במבט עליו מבחוץ וכמובן תמונות. לא הרגשנו החמצה כלשהי… 

ממש מעבר לפינה, בסמוך לבית האופרה, שוכנת חנות הכלבו המפורסמת והמרשימה ביותר בפריז, ואולי בעולם כולו, גלארי לאפייט (Galeries Lafayette), המגלגלת מעל למיליארד יורו בשנה ונחשבת לאתר הקניות החשוב של פריז. הקבוצה, הנושאת את אותו שם, מחזיקה בבתי כלבו בערים נוספות בצרפת ובעולם (למשל בורדו, דובאי ועוד), אך זו שבפריז היא גולת הכותרת. 

זה, ניחשתם נכון, היה היעד הבא. אירוני או לא, לפני שביקרתי במקור ראיתי את החיקוי במלון פריזיאן שבמקאו. הקניון מתפרס ברמת העיקרון על שני בניינים פריזאים סמוכים המחוברים דרך גשר, ממש כמו דיזינגוף סנטר. אם מגיעים מבית האופרה אז הבניין השמאלי הוא בית כלבו לכל דבר, עם כלל המותגים פרוסים לאורך הקומות בעמדות פתוחות ולא בחנויות תחומות, בעוד שהבניין הימני שניתן לעבור אליו מהשמאלי בגשר הוא המפורסם בעיצוב הפנים ובארכיטקטורה שלו. 

הבניין השמאלי משמש יותר כבית כלבו לכאורה גם עממי, משום שיש בו לא רק את מותגי מעצבי העל אלא גם מבחר של אדידס, נייק, פומה, ואנס, ניו באלאנס, קבוצת הכדורגל פריז סן ז'רמן ועוד. המחירים של מספר נעלי ספורט שם היו זולים יותר משל חנויות אדידס ופוט לוקר שביקרנו בהן במהלך הטיול ואף בהמשך היום בפריז. ניתן גם לקבל החזר מס של גלובאל בלו. 

לעומת זאת, הבניין המרכזי והמפורסם מבין השניים הוא היוקרתי ביותר לא רק עיצובית אלא גם במבחר שלו. המותגים הם מותגי על, והמבחר רלוונטי יותר לניקול ראידמן. עם זאת הויטראז'ים והארכיטקטורה היוקרתית הופכים את הביקור למעבר לסתם קניון, ומדי יום מגיעים לכאן תיירים במספרים גדולים מאוד. בבניין זה ישנה מרפסת זכוכית עם רצפה מעט שקופה, אשר ממנה ניתן לצלם ולהצטלם בקניון. הכניסה היא בחינם, ומדי כמה דקות עובד מקומי מכניס ומפנה קבוצות כך שהתור רץ יחסית. התור לא היה ארוך לכן המתנו, אך אחרינו התחיל להשתרך תור ארוך הרבה יותר. אם לא תצלמו שם זה לא נורא. ניתן לאורך כל הקומות וכל החלקים לצלם בזויות לא פחות מרשימות. לא היה משהו מיוחד במרפסת הזו מעבר לכך שניתן להצטלם. לצלם את הקניון אפשר מנקודות אחרות רבות.

אחרי הגלריה רצינו לעלות על קו 95 למונמארט, אך המתנו והמתנו והוא פשוט לא הופיע. רצינו לראות את העיר במהלך הנסיעה באוטובוס, ולכן העדפנו את האופציה הזו על פני המטרו. לבסוף ויתרנו והלכנו ברגל לכיוון תחנת המטרו Saint Lazare המקושר לאזור המונמארט באופן ישיר. בדרך עברנו בסניף גדול של C&A (כתובת: 49 Blvd. Haussmann). אני מאוד אוהב את הרשת הזו, שמציעה בגדים מדהימים במחירים זולים. גם הסניף הזה, למרות מיקומו בעיר מתויירת ויקרה, היה מוצלח וזול. היה מבחר גדול של ביגוד יפה, אך לצערי בעת הביקור לא נותרו הרבה מידות סטנדרטיות אלא מידות גדולות בעיקר. המחירים נעו בין חמישה אירו לחולצה ועד 15 אירו למכנס ג'ינס קצר. הסניף גם לא היה עמוס, אך מאוד מרווח ונעים. חווית קנייה מצוינת שאני מעביר הלאה. 

אחרי קניות בחנות עברנו דרך המלון שלנו, שממוקם ממש ארבע דקות הליכה משם, והשארנו את הבגדים. רכישת בגדים, אגב, לא מקנה שקית ללא תוספת תשלום. מצחיק אך זו המציאות. עצרנו גם לקפה באמצעות מכונת הנספרסו שבחדר, ואחר כך הלכנו אל תחנת המטרו. ממנה עלינו עם שניים מעשרת הכרטיסים (קארנה) שרכשנו ערב קודם לכן על קו 12 (ירוק כהה), וירדנו כעבור שבע תחנות ב-Lamarck Caulaincourt. הרחוב היורד אל הכניסה לתחנה מצולם הרבה באינסטגרם בשל השלט האדמדם של התחנה ומורד הרחוב הנפרס בתמונה. בחרנו לרדת כאן גם כדי להימנע מעלייה קשה לרובע מונמארט הממוקם על גבעה גבוהה. המטרו כבר עשה את העלייה עבורנו. משם, תוך כניסה לרובע, עברנו ב-La Maison Rose, מסעדה הממוקמת במבנה ורדרד שנחשב לאייקון מזוהה עם הרובע. כמה תמונות והמשכנו ללב רובע מונמארטר (Monmartre) הממוקם ברובע ה-18 והצפוני. הרובע ממקום בגבעה שמורגש בה כאילו יוצאים מהעיר הגדולה. המקום אכן החל את דרכו ככפר קטן והפך למוקד בוהמי של גדולי הציירים והאמנים הפריזאים (הרבים). 

האווירה עד היום היא של כפר אמנים המנותק מההמולה של העיר הגדולה. היא המקום אמנם ממוסחר ומתוייר כי הרבה מים עברו בנהר מאז שהיה מקום תמים ופשוט, אך את הקסם שלו לא ניתן להעלים. עד מהרה ומבלי אפילו לשים לב הגענו לכיכר טרטרה (Place du Tertre), הכיכר המרכזית במונמארט. הכיכר הייתה מוצלת עם הרבה עצים, מוקפת בבניינים מקסימים עם בתי קפה וקרפיות, וכמובן המון ציירים וקריקטוריסטים. אין ספק שהאווירה הבוהמית לא נעלמה מכאן. 

אחר כך הסתובבנו באופן חופשי ברחבי הרובע, עוברים בחנויות המזכרות, ברחובות הקטנים והציוריים וגם בקרפייה. בעבור 3.5 אמרו הכינו לי קרפ עם נוטלה, מחיר הוגן למדי. רצינו לרכוש טוסט מיוחד אך היה חסר לי סנט בודד אחד, ואולי זה נשמע כמו בדיחה, בסך הכל 4 אגורות, אך את העובדת זה לא ממש הצחיק. היא כבר חיממה את הטוסט ובגלל סנט בודד ועלוב שהיא לא הייתה מוכנה להחליק עליו ויתרנו על הטוסט והיא נתקעה עם טוסט חם. הגיוני זה לא, אך מגוחך זה כן. לא נורא, קלוריות רבות נחסכו בזכותה. 

הרובע היה עמוס במטיילים שהייתי שמח לטאטא מהרחובות, אך מה היה אפשר לצפות מפריז באוגוסט. אחרי שהסתובבנו ברחובות השונים הגענו לבזיליקת הסקרה קר, "הלב הקדוש" (Sacré-Cœur), מוקד המשיכה המרכזי של הרובע. הכניסה אליה היא בחינם, אך ייתכן שמהבידוק הביטחוני שלא היה כשהייתי כאן ב-2009 השתרך תור ארוך וויתרתי בעיקר כי ביקרתי בפנים בעבר ומשום שהבזיליקה גם יפה מאוד מבחוץ. ממרפסת הרחוב שבו יושבת הבזיליקה, בשל הגובה, ישנה תצפית מדהימה על פריז ושילוט שמסביר אילו בניינים אנו רואים במרחקים. על המדרגות התיישבתי לאכול כריך, וכאשר ירדתי במדרגות למטה ראיתי רחבת דשא גדולה שכדאי היה לאכול דווקא בה, אז הנה טיפ אליכם. פיקניק שם זה מקום מצויין. במקביל למדרגות, מי שרוצה לעשות את הדרך ההפוכה מלמטה אל הבזיליקה, יש פוניקולר קצרצר שעושה את העלייה הזו. 

לאחר שירדנו למטה נכנסנו לרחוב Steinkerque שהיה עמוס בתיירים. לאורכו היו חנויות שוקולד, חנויות מזכרות וקבביות זולות. אחר כך צעדנו למולאן-רוז', בית תיאטרון פריזאי מפורסם שבו מוצגים מופעי קברט צרפתי מסורתי. מקום זה הפך לסמל של התרבות הבוהמיינית הצרפתית וכמקור לחיקוי. זמרים גדולים רבים כדוגמת סינטרה הופיעו בו. את הדרך עשינו בשדרת Rochechouart, שבין נתיבי הכביש ישנה שדרה להולכי רגל כמו ברוטשילד. הבניינים היו יפים כי בכל זאת מדובר בפריז, אך היו שם הרבה מדי עסקים העוסקים במין. מחוץ לבית התאטרון שממוקם על השדרה הצטלמו הרבה מאוד אנשים, ואנחנו הצטרפנו אליהם. לא היו הרבה מכוניות שחצו את מעבר החצייה מול בית התאטרון, ולכן היה קל מאוד לצלם ולהצטלם כשברקע טחנת הרוח המפורסמת של בית התאטרון. 

השעה הייתה 15:00, ומשום שהיה מוקדם החלטנו ללכת ברגל אל שדרת השאנז-אליזה (Champs-Elysees), השדרה המפורסמת ביותר של פריז ובה כל מותגי הקניות הגדולים ביותר. ההליכה ארכה 2.8 קילומטרים, 35 דקות, שבהם ירדנו מהרובע התשיעי אל הרובע השמיני. עברנו דרך בית עיריית הרובע השמיני ובסמוך לשגרירות ישראל בצרפת ששוכנת ברחוב הסגור לתנועה. 

את ההליכה בשאנז אליזה לא התחלנו בנקודת ההתחלה שלו משום שלא כל השדרה מעניינת. נכנסנו אל השדרה מכיכר Rond Point des Champs Elysees. מהכיכר ועד שער הניצחון ממוקמות כל החנויות שכולנו אוהבים לעבור דרכן. לא רק מותגי על ישנם בשדרה אלא גם חנויות אופנה סטנדרטיות כמו H&M (עם בגדים זולים מאוד מ-5 אירו גם למידות סטנדרטיות), GAP, אדידס, Foot Locker, Levi's ועוד. 

המשכנו והמשכנו בשדרה העמוסה הן בחנויות והן בתיירים עד שהגענו לשער הניצחון. הכיכר שבה ממוקם השער פתוח לציבור, אך אם רוצים להיכנס לתוך השער ולהתרשם מהמוזיאון שלו ותצפית מטריפה על פריז אז זה כבר יתבצע בתשלום. שעות הפתיחה הן מ-10:00 עד 23:00. מי שלא רכש כרטיסים מראש נאלץ לעמוד גם בתור בקופת הכרטיסים וגם בתור לבידוק. לנו כבר היו כרטיסים מודפסים מראש (Skip the Line), ולכן דילגנו בשמחה על ההמונים. בידוק בטחוני קצרצר ונכנסנו פנימה. מדובר בכ-200 מדרגות ספירליות ברובן, וישנה גם מעלית. ישנם שירותים, חנות מזכרות ומוזיאון קטן, ובקומה האחרונה תצפית פנורמית על פריז. 

נפוליאון הורה על הקמת שער הניצחון ב-1806, על מנת לפאר את שמם של אלה אשר לחמו למען צרפת במהלך המהפכה הצרפתית ובמהלך המלחמות בתקופתו, אך הבנייה הושלמה כעבור 30 שנים, שנים לאחר מותו של נפוליאון.

ראש השער הוא אחת מנקודות התצפית היפות ביותר של פריז ביום ובלילה. השער אפשר לראות את כל שדרת השאנז-אליזה ומצד שני את אזור לה דפנס (העסקים), וכמובן ראות מצוינת על מגדל אייפל, אולי הטובה ביותר שיש. ממגדל אייפל אולי תזכו לנוף גבוה ומרשים של פריז, אך הפרט החשוב ביותר לא יהיה בתמונה, וזה כמובן המגדל עצמו. משער הניצחון תוכלו לצלם גם את גגות העיר וגם את המגדל המפורסם. 

טפטוף קל החל לרדת, ובזמן הזה חיפשנו באפליקציית The Fork, על ספסל מול שער הניצחון, מסעדה טובה עם הנחה משמעותית בסביבת המלון שלנו, Hotel Chavanel. אחרי חיפוש רב, שכן המבחר גדול ומבלבל לשמחתנו הרבה, הזמנו מקום לשעה 19:30 במסעדת Gusto Italia שזוכה לציון חוות דעת גבוה הן באפליקציה, הן בגוגל וכן בטריפ-אדוויסר. 

כדי לנסוע אל המסעדה עלינו על רכבת ה-RER בקו האדום, RER A, מתחנת Charles de Gaulle – Étoile לתחנת Auber, ללא עצירות (ישירות). כעבור 3 דק' הגענו לתחנת היעד, ומשם הלכנו כשבע דקות אל המסעדה, שממוקמת ברחוב שקט ולא ממש פעיל. המסעדה הייתה מלאה במקומיים, סימן טוב למדי, ומלצר אדיב קיבל אותנו והושיב אותנו בשולחן. הוא מסר לנו את התפריטים ווידאתי לגבי ההנחה שהייתה תקפה לכל התפריט, למעט המשקאות. לא פחות מ-40% שלמים של הנחה על החשבון. מטורף. הזמנו פיצת 4 גבינות ובשר מוקרם עם פסטה. סך הארוחה 22.2 אירו בדיוק. פשוט בדיחה למסעדה מוצלחת שסועדים לא מפסיקים להיכנס אליה ומשלוחים לא מפסיקים לצאת ממנה. מיותר לציין שהמנות היו מושלמות, ללקק את האצבעות. ממליץ מאוד עם או בלי ההנחה, אך רצוי שעם כי למה לא?

בשלב הזה חזרנו לחדר והחלטנו לקפוץ למינימרקט הקרוב של קראפור בכדי לקנות בקבוק קולה, פירות ולחם- ארבעה אירו בסך הכל. ב-AM:PM בתל אביב הקולה לבדה הייתה עולה באירו כ-2.5. כמה שפריז נחשבת יקרה, לתיירים כל דבר זול יותר מבארץ. 

היום ה-13 - 14/08:

כיכר קונקורקד -ביקור
פארק טווילרי- ביקור
לובר- כניסה
נוטרדאם- ביקור
גני לוקסמבורג- ביקור
הפנתאון- כניסה
הרובע הלטיני- ביקור

בבוקר זה קמנו ב-8:30, ירדנו לאכול את ארוחת הבוקר, ואחר כך ארזנו את התיקים שלנו לקראת צ'ק אאוט כשבהישג יד לקחנו שוברי הכניסה ללובר ולפנתאון שהוזמנו מראש. את הכרטיסים לחובר הזמנתי באתר הרשמי שלהם בעבור 17 אירו למבוגר, וכך ניתן לדלג על רכישת כרטיס במקום. מה שכן, ה בקשתי לבחור תאריך ושעת הגעה. אל דאגה לגבי השעה והנוקשות, תיכף תבינו למה. את התיקים שלנו השארנו במלון לשמירה. 

הלכנו רגלית כ-12 דק' (950 מטרים) לכיכר הקונקורד (Place de la Concorde), מהכיכרות המרשימות בעיר. היא הייתה עצומה והיו בה שתי מזרקות סימטריות, גדולות, יפות ומפוסלות. במרכז הכיכר לא היה ניתן לפספס את האובליסק המצרי (בן 3,300 שנים שהגיע מהעיר לוקסור שבמצרים). בכיכר זו הוצאו לאחר המהפכה הצרפתית רבים ממלכיה ואציליה של צרפת, ביניהם לואי ה-16, מארי אנטואנט ורבים אחרים. הרבה דם נשפך כאן בעבר, אך כיום אין זכר לכך והיא נחשבת לכיכר מרכזית ביותר בפריז. 

משם נכנסנו לתוך גני טווילרי (Jardin des Tuileries), התחומים במזרח ובמערב בין כיכר הקונקורד לבין מוזיאון הלובר. הגנים נחשבים למפורסמים ביותר בפריז בשל מיקומם בין שני אתרים בולטים אלו. אלו גנים די קטנים ולא מרשימים במיוחד אם כבר ביקרתם בהייד פארק או בסנטרל פארק. האם הכרחי לא? האם לחצות בו משום שהוא בדרך בין שני אתרים שגם ככה תכננו לבקר בהם- למה לא…? 

טיילנו בגנים למוזיאון הלובר (Louvre), שם יש הוזמנה לנו כניסה ל-12:30 בכרטיסים שנרכשו מראש. זהו המוזיאון המפורסם ביותר בעולם כולו, הרבה בזכות המונה-ליזה של דה וינצ'י. הלובר כולל אוסף עצום של יצירות מופת באמנות, פסלים מפורסמים ועתיקות ונחשב למוזיאון האמנות המתוייר והגדול ביותר בעולם (כמעט 10 מיליון מבקרים כל שנה). על אף השעה, הגענו לכאן כשעתיים לפני הזמן ובמקום להמתין באופן ממושמע, פשוט ניסינו את מזלנו וניגשנו לכניסה. כאשר מגיעים מהגנים אל מתחם הלובר, עוד לפני שחוצים את הכביש למתחם ובו הפירמידה השקופה והמפורסמת, ישנן מדרגות אל מתחת לאדמה. אנו ירדנו שם משום שזו כניסה אמנם פעילה, אך עמוסה פחות מזה ניסה שהפירמידה השקופה ברחבת המוזיאון במפלס הרחוב. 

כאשר ירדנו אל מתחת לאדמה במדרגות גילינו מתחם עצום שמלא בחנויות ומסעדות, אפילו במקדונלדס וסטארבאקס. מעין קניון מתחת לאדמה. אנחנו דילגנו והמשכנו אל הכניסה לפי השילוט. לא היה תור של ממש בשלב הזה, ותחילה הצגנו את הכרטיסים שנסרקו. העניין עבר באופן חלק ולא הבחינו בשעה שכתובה על הכרטיס שהדפסתי בבית. אנחת רווחה, אפשר להיכנס. מיד אחר כך התיקים עברו שיקוף, ורק אחר כך נכנסו לאולם שנחשב לכניסה למוזיאון, אלא שממנו יש עוד כניסות פנימה. 

היצירות במוזיאון מחולקות ל-8 קטגוריות ב-4 קומות – עתיקות מצריות; עתיקות יווניות, רומיות ואטרוסקיות; עתיקות מהמזרח הקרוב; אמנות אסלאמית; ציורים; פסלים; אמנות דקורטיבית; והדפסים ואיורים. ישנו אוסף נכבד של יצירות צרפתיות, ציור ופיסול איטלקי, הולנדי ופלמי קלאסי.

יצירות בולטות: המונה ליזה (בקומה ה-2) וה"מדונה בין הסלעים" של ליאונרדו דה-וינצ'י, הגננת היפה של רפאל, החתונה בקנה של פאולו ורונזה, החירות המובילה את העם של אז'ן דלקרואה, רוקמת התחרה של יאן ורמיר, ורפסודת מדוזה של ז'ריקו.

ברחבת הכניסה שהגענו אליה ישנן מספר כניסות נוספות, האחת הייתה עמוסה והתחלנו לעמוד בתור שלה. אחר כך הבחנו בכניסות נוספות והחלטנו לצאת מהתור הנוכחי ופשוט להיכנס מכניסה אחרת שהייתה ריקה למדי. חשבנו שמשם תהיה גישה לכל המוזיאון, אך זו הייתה טעות. המוזיאון הוא עצום ונכנסנו לתוך בניין מסוים שלו שבו היו אמנם הרבה מאוד מיצגים אמנותיים מרשימים, אך המונה ליזה לא הייתה אחת מהן. כדי להגיע למונה ליזה הסתבר לנו לבסוף שהיינו אמורים לעמוד בתור הכניסה ההוא. לא ניתן פשוט לעבור מהכניסה שעברנו דרכה לאזור שבו היא נמצאת. יש לרדת במדרגות הנעות לרחבת הכניסה שוב ולהמתין בתור הכניסה למונה ליזה. ניתן לומר שהבניין הזה שבו היא נמצאת הוא בניין המיועד לכאורה רק לה. כולם עומדים שם בתור עבורה ורק עבורה, ושום יצירה אחרת לא ממש רלוונטית… החל מהכניסה ועד שהגענו ליצירה המיוחלת עברנו תורים אחר תורים. אם אתם מגיעים בקיץ, אין דרך להתחמק מזה… השתדלו פשוט להגיע מוקדם ככל האפשר ומיד להתחיל איתה. אחר כך הסתובבו באופן חופשי. אחרי תורים של חצי שעה עד 40 דקות בסך הכל זכינו לחצי דקה עם היצירה המפורסמת ביותר בעולם. 

משם כבר רצינו לפלס את הדרך החוצה, ועשינו זאת בשמחה. מהמוזיאון המשכנו כ-20 דק' הליכה לאורך נהר הדיין לעבר קתדרלת נוטרדאם שנשרפה לאחרונה והכניסה אליה לא מתאפשרת עקב כך. הבטנו בה מבחוץ, מתרשמים מהארכיטקטורה ועצובים לאור השריפה. 

אחר כך התקדמנו לכיוון גני לוקסמבורג, ונכנסנו לאזור הגדה הדרומית. היו שם רחובות קטנים ומקסימים השופעים במסעדות שמעוצבות באופן משוגע, ומתחרות זו בזו על הלקוחות. התחרות כה קשה עד שהמחירים ממש ברצפה. אנחנו התיישבנו לארוחה עסקית שכללה מנת פתיחה, עיקרית וקינוח ב-9.70 אירו (פחות מ-38 ש"ח). הארוחה כללה מרק ירקות כפתיח, המבורגר וצ'יפס כעיקרית ופאי תפוחים לקינוח. המנות לא היו הטובות ביותר שטעמתי מימיי, את המחיר המגוחך היה כמובן שווה את זה. אין לי דרך להמליץ על המסעדה משום שלא היה לה שם באופן תמוה. 

בדרך לגני לוקסמבורג עברנו תוך כדי דרך אוניברסיטת הסורבון (Sorbonne), האוניברסיטה המפורסמת ביותר בצרפת. אפשר לומר שהוא לא דומה לשום אוניברסיטה שראיתם בארץ. המבנים עתיקים ומפוארים ברמות. משם הלכנו ממש דקות ספורות לגני לוקסמבורג (Jardin du Luxembourg), הריאה הירוקה של הגדה הדרומית של הסיין. מעבר לגנים הסימטריים והיפים, בלב הפארק נמצא ארמון לוקסמבורג המרשים, המשמש כיום כמושב הסנאט הצרפתי. הרבה סטודנטים מהאוניברסיטאות שברובע מגיעים לכאן למנוחה. מאוד אהבתי את הגנים ואת עיצובם המקסים. הרבה מאוד פרחים, עצים, שבילי הליכה, בתי קפה ומדשאות. הפסקת צהריים נעימה למדי. 

לאחר השוטטות בגנים טיילנו לפנתיאון (Panthéon), מבנה ניאו-קלאסי מרשים בו קבורים גדולי האומה הצרפתיים. הפנתיאון הצרפתי נבנה ברוחו ובסגנונו של הפנתיאון הקלאסי ברומא מחד והכיפה שלו נבנתה בהשראת קתדרלת סנט פול מלונדון. בחלקו התחתון של הפנתיאון מצויה הקריפטה, שם ביקרנו בקברם של גדולי האומה הצרפתים וחלקם גדולי העולם המערבי כולו – ז'אן-ז'אק רוסו, ויקטור הוגו, אמיל זולה, וולטר, מארי קרי ועוד רבים נוספים. לשמחתנו לא נרשם תור או עומס כלשהו בפנתאון, והכרטיסים שהיו לנו אפשרו לדלג על התור. כרטיס בסיסי לא כולל עלייה למעלה הפנתיאון, ויש להוסיף שלושה אירו עבור כך. העלייה לקומות העליונות של הפנתאון ולתצפית ממנה מתאפשרת בקבוצות בלבד, ואנו שובצנו לקבוצה של 16:30. העלייה הייתה הדרגתית ודי פשוטה, והנוף מלמעלה היא מדהים ביופיו. הגובה לא היה רם מדי, אך גם לא נמוך מצדי שני. כעבור חצי שעה ירדנו כקבוצה בחזרה למטה, ואחר כך יצאנו לרחוב. 

משם התחלנו לטייל ברובע שאנו נמצאנו בו- הרובע הלטיני, הפרוש בעיקר על פני הרובע החמישי. מדובר באחד מהרובעים החביבים ביותר על הפריזאיים המקומיים לבילויים, שיטוטים וקניות, ואחד מהאזורים המומלצים לביקור. הרובע הלטיני הוא מקום משכנם של האוניברסיטאות ומוסדות ההשכלה הגבוהה הידועים והנחשבים ביותר בצרפת ובאירופה כמו הסורבון. חצינו את rue Mouffetard, מדרחוב מרכזי ומפורסם, הכולל שוק בימי רביעי, שישי וראשון, חנויות מיוחדות ושפע בתי קפה. השוק קטן ובו גבינות צרפתיות מסריחות ומשובחות, בשרים, דגים, ירקות ופירות. לצערנו הגענו לכאן כנראה אחרי ההמולה, והיו לא מעט חנויות סגורות ותנועת מטיילים דלילה שהפתיעה אותי… 

אחרי הטיול ירדנו לתחנת המטרו Censier Daubenton ועלינו על הקו היחיד שבו, 7, עד לגלארי לפאייט. לאורך כל היום לא פגשנו חנויות של רשתות מוכרות ולכן רצינו קצת זמן לשופינג. באזור גלארי לפאייט יש הרבה חנויות כמו H&M, אדידס, C&A ועוד. בדרך למלון עברנו בסניף דקתלון ענק בסמוך לתחנת המטרו מדליין. יצאנו עם תיק מגניב בתשעה אירו, בחבילת חטיפי אנרגיה באירו ובשתי חולצות. למרות שהסניף ממוקם בלב העיר, הוא גדול למדי והמחירים נוחים. 

בשעה 20:00 כל החנויות נסגרו והלכנו אל המלון Hotel Chavanel כדי לאסוף את הציוד שהשארנו בו לשמירה בבוקר. אחר כך הלכנו כקילומטר אל המלון הבא, La Maison Favart. המלון La Maison Favart מדורג 4 כוכבים, ממוקם ברובע ה-2, וניתן ליהנות במקום מסאונה, חדר כושר ובריכה קטנה ללא תשלום. חדרי האירוח ממוזגים וכוללים טלוויזיה בעלת מסך שטוח וגישה חופשית לאינטרנט אלחוטי. החדרים מעוצבים בסגנון המאה ה-18 ומצוידים במכונת קפה של Nespresso ובנגן MP3. המלון כולל בר בשירות עצמי, בו ניתן ליהנות גם מתה וקפה. המיני בר שבחדרים כרוך בתשלום נוסף. מזנון ארוחת בוקר מוגש מדי יום בחדר ארוחת הבוקר של המלון. המלון כולל גם דלפק קבלה הפועל 24 שעות ביממה ושולחן עיסוי אוטומטי בחינם.

אחרי שהשארנו את התיקים בחדר הקלאסי והמדהים שלנו הזמנו שולחן דרך אפליקציית The Fork למסעדת Le Bon Jour עם הנחה של 40% על כל המנות, פרט לשתייה. הזמנו סלט ענק ומנת אנגוס עם פירה. המנות היו אלוהיות, ולבסוף הזמנו גם קינוח. הכל עלה 23 אירו בלבד. היו שם שתי עובדות בלבד ששירתו מסעדה מלאה. זה הקשה להשיג אותן ולפנות אליהם אך הן היו באמת מקסימות. המסעדה הייתה מלאה במקומיים, הדרך הטובה ביותר לדעת שזהו מקום מומלץ. 

היום ה-14 - 15/08:

מרכז פומפידו
רובע מארה
כיכר הבסטיליה
הרחוב הצבעוני
שוק אליגרה


ביום זה קמנו בשעה 9:30, אכלנו את ארוחת הבוקר בחדר האוכל האלגנטי והמרשים של המלון, ואחר כך יצאנו לכיוון שוק אליגרה, מהשווקים האהובים ביותר בפריז. השוק מחולק לשלושה שווקי משנה: השוק הפתוח הנמצא לאורך רחוב Aligre, השוק המקורה של Beauveau ושוק הפשפשים. תמצאו כאן עושר אדיר של פירות, ירקות, דגים ומאכלי גורמה לצד בגדים ו”פיצ’פקס” אחרים. השוק פתוח בימים שלישי-ראשון 8:00-13:30. משום שהיה זה יום דתי שבו לפי הנצרות עלתה מרים השמימה ביקשתי מהמלון לבדוק עבורי האם השוק יפעל במתכונת הרגילה. לצערי לא התקבלה תשובה חד משמעית, ופקיד הקבלה אף אמר כי הוא לא שמע עד כה מהרבה מבקרים במלון על תכנון ביקור כלשהו שלהם בשוק זה. 

אז נסענו לשם כי בכל מקרה יש מה לעשות בסביבה, ונזרום עם מה שיהיה. נכנסנו לתחנת המטרו הקרובה ביותר למלון, שלוש דקות הליכה,Richelieu - Drouot ועלינו על הקו הסגול, 8, לתחנת Lendru - Rollin הממוקם כחמש דקות הליכה מהשוק. הנסיעה ארכה 9 תחנות, 11 דקות בלבד, והשתמשנו בכרטיסים האחרונים של הקארנה שרכשנו (מארז של עשרה כרטיסים ב-14.90 אירו המיועדים למטרו, לאוטובוסים ול-RER במרכז העיר). 

היה זה בוקר קריר ומעט מעונן, אך עדיין ויתרנו על הסווטשירט. ההליכה הייתה קצרה וניסינו להתחמם תוך כדי. כשהגענו ליעד גילינו שוק די מנומנם וריק מתיירים. רק מקומיים מהגרים או קשישים היו שם הן כמוכרים והן כקונים. הרגשתי צורך ממשי ונחוץ יותר להשגיח על החפצים שלי בביקור כאן. בחוץ היו דוכני פירות ושוק הפשפשים, והוצעו בהם למכירה כל מיני פסלים אפריקנים, סכו"ם, מצלמות ישנות ועוד ועוד. באופן אישי די התאכזבתי מהשוק והבנתי מדוע לא מגיעים לכאן הרבה מטיילים… קראתי עליו סופרלטיבים שהתגלו כאכזבה. אפשר לסכם שפריז לא מתקרבת לכמות ולרמת השווקים של לונדון, שם יש שווקים עצומים ומדהימים המיועדים לכל ומוכרים הכל. 

משם טיילנו כמה דקות ברחובות מנומנמים ושקטים אל הרחוב הצבעוני ביותר בפריז, Rue Crémieux. הרחוב מככב באינסטגרם, והוא פוטוגני למדי. הבנייה והצבעים מזכירים יותר את שכונת נוטינג היל בלונדון מאשר רחוב פריזאי קלאסי. תושבי הרחוב מודעים לעובדה שהרחוב זוכה לאהדה בקרב אינסטגרמים, וישנו שילוט עם דגשים בכניסה לרחוב משני צידיו. צילמתי כמה תמונות ואחר כך המשכנו הלאה כקילומטר, אל כיכר הבסטיליה. 

כיכר זו היא לא היפה שבכיכרות פריז, אך היא עוברת כיום שיפוץ שכנראה ישדרג את מראה החיצוני. בכיכר זו שכן בית הכלא המפורסם אשר הופל ע"י מורדי המהפכה הצרפתית באירוע המפורסם. כיום אין כל זכר לכלא הבסטיליה שעמד שם, מוזמנים לחפש כמוני. במרכז הכיכר פסל לזכר המהפכה שהתרחשה שם, המצוינת מדי חודש יולי כיום הבסטיליה, יום לאומי של צרפת. מלבד הפסל אין כל סממן המעיד על חשיבות הכיכר. 

בשלב זה כבר נכנסנו לרובע המארה (Marais), מהרבעים המיוחדים והמומלצים ביותר בפריז. הוא נחשב לאחד מהצבעוניים ביותר בפריז, ובו סמטאות צרות מרוצפות אבן מימי הביניים, חנויות בוטיק, יד שנייה ועוד. האווירה בה כובשת, ויש בה אווירה של בית למבקרים מישראל. 

הלכנו כשש דק' לפלאס דה-ווז' (Place des Vosges), כיכר ירוקה, עתיקה ומקסימה, הבולטת ביותר ברובע זה. אנשי רוח כמו ויקטור הוגו אכלסו את המבנים המקיפים את הכיכר! הכיכר היא סימטרית, עם ארבע מזרקות זהות וארבע רחבות דשא נעימות לפיקניק או לקריאת ספר. לילדים פחות יהיה עניין, אך הבתים המקיפים את הכיכר, כולם זהים, הם יפהפיים ותוחמים את הכיכר באופן נפלא. 

משם הלכנו כשבע דק' ובקרנו ברחוב רוזייה (Rue des Rosiers), מהרחובות היפים ביותר במארה וגם אחד מהיהודיים ביותר בפריז כולה. בחלונות הראווה לא היה ניתן לפספס חנוכיות ומוצרי יודאיקה אחרים כמו חמסה, מאפיות עם קינוחים צפון-אפריקאים מתוקים וחלות לשבת והרבה מאוד דוכני פלאפל ושווארמה כשרים, שלפי מה שראינו נתפסים כאטרקציה עבור המקומיים והתיירים. הייתה שם אף פלאפליה שהשתרך ממנה תור ארוך במיוחד. היו גם מסעדות שהגישו את הפלאפל שאנחנו מכירים ב-14.5 אירו! לא פחות! 

אחר כך הסתובבנו בחופשיות ברובע המארה בסמטאות וברחובות הקטנים ומלאי חנויות הבוטיק של הרובע האהוב. התקדמנו צפונה אל עבר כיכר הרפובליקה, כשהיעד שלנו הוא חנות מזוודות שקיבלנו עליה המלצה חמה, Rayon d'Or. מדובר במעין רשת פריזאית שמוכרת רק תיקים ומזוודות, כמו ארנקי שאולי אצלנו בארץ. ישנו מבחר רב, מזוודות זולות ולא ממותגות, למזוודות ביניים במחיר טוב ועד למזוודות המותגים הגדולים. טסנו בהלוך רק עם טרולי לכל אחד ומשום שאנו שבים עם אייר בלטיק, והמדיניות שלהם מגבילה את התכולה לכל אדם לעד שמונה קילוגרמים, החלטנו לרכוש מזוודה רק לטיסה חזור. גם ככה אין לנו מזוודות בבית, ואחת שתישאר לשימוש עתידי ודאי לא תזיק. אחרי התרוצצות ארוכה במבחר הענק והמבלבל שבחנות רכשנו מזוודה ב-75 אירו של מותג צרפתי בשם Lys. הוא התגלגל באופן חלק על ארבעת גלגליו והוא היה נראה לנו עמיד ואיכותי. 

משם נסענו אל המלון במטרו מתחנת Temple באמצעות קו 3 עד לתחנת Quatre Spetembre, חמש תחנות, חמש דקות. כאן כבר שילמנו על הנסיעה כי נגמרו לנו עשרת הכרטיסים שרכשנו עם ההגעה לפריז. 

עלינו למלון, הנחנו בחדר את המזוודה החדשה, שתינו קפה והתרעננו, ואחר כך יצאנו לארוחת צהריים בבורגר קינג הקרוב. אחרי הארוחה תכננו ללכת למרכז פומפידו, מראש עצום המיועד לאמנות מודרנית. החלטנו ללכת ברגל כ-1.8 ק"מ, 24 דקות, אך מעולם לא השלמנו את ההגעה לשם ביום הזה. אחרי שהיינו די מאוכזבים מכל שמעבר לשאנז אליזה אין ממש אזור ריכוז קניות, הדרך למרכז פומפידו עברה ב-Châtelet. היינו כבר מאוד קרובים ליעד, אך שם זה נעצר. נתקלנו בקניון מפחיד בגודלו, שמתחיל במפלס ברחוב ויורד אל מתחת לאדמה, שמו Forum des Halles שממש לא היה בתכנון שלנו. הפתעת דרכים. היו שם הכל מכל הרשתות המובילות, וגם מאחרות. טיפ לגבי שירותים- השירותים שם עולים חצי אירו לאדם, אך במקדונלדס שבקניון יש גם שירותים משלהם, והם בחינם לגמרי. 

הייתה כמות מדהימה של קונים בזמן שביקרנו בקניון, וזה די הפריע לחוויה. היו כמה בגדים שהיו על בובות הראווה שכבר אזל המלאי שלהם, וזה היה מבאס, ומעבר לכך השתרכו תורים לחדרי המדידה. על ברשקה שם ויתרנו כי ראינו שכ-500 מטרים משם יש סניף רחוב שוודאי יהיה פחות עמוס מסניף קניון. גם הרחובות המקיפים את הקניון, ובכלל כל האזור הזה, היו כיפים למדי. לא רק שהיה שם וויב חי וכיפי, אלא שהיו הרבה חנויות, בתי קפה, בניינים יפים ורחובות רחבים ונעימים להליכה. אזור מהאהובים עליי בפריז. 

בדרך לסניף הרחוב של ברשקה ברחוב ריבולי גילינו שממש במעבר כביש ממנו נמצאות עוד שתי רשתות אהובות במיוחד, C&A ו-Pull & Bear. נסכם שחזרנו עם לא מעט שקיות אל המלון בסוף היום, על אף שאנחנו לא חובבי קניות מושבעים. 

אחרי השלמת הקניות ולקראת שעת הסגירה של החנויות נכנסנו לסניף מקדונלדס שנמצא גם הוא ברחוב ריבולי והתיישבנו על גלידה פיצוץ. ממליץ להמנע מהסניף שהתגלה כמלוכלך, האוראו לא עורבב עם הוניל שטעמו היה מוזר מאוד. ובכלל ברחבי הקומה השנייה היה ריח של שתן מהשירותים של הסניף. להתרחק ולבחור בסניף נעים יותר אם יש צורך במקדונלדס מלכתחילה. 

אחרי המקדונלדס רצינו להשלים את הערב עם ארוחה, ובדקנו באפליקציית The Fork אילו מסעדות ישנן בסביבה שמציעות הנחה משמעותית למזמינים ביישומון. אחרי שעברנו על הביקורות הן בגוגל מפות והן בטריפ אדוויסר החלטנו להזמין מקום ל-20:30 במסעדה התאילנדית Spirit Cafe. השם לא מעיד על סוג המסעדה, וכשהגענו התיישבנו וקיבלנו תפריט בצרפתית. באותה העת היו רק ארבעה סועדים בשני שולחנות נפרדים, ולאחר שהתיישבנו המסעדה התמלאה למרות מיקומה ברחוב צדדי וקטן. הזמנו פאד תאי עם עוף ונודלס עם בשר בקר. המנות היו טעימות לגמרי, ולפני ההנחה עלו עשרה אירו כל אחת. כשהחשבון הוגש שילמנו מחיר מגוחך של 12 אירו על שתי המנות וטיילנו כחמש דקות לכיוון המלון. בדרך עצרנו לקנות במינימרקט עירוני Inter Marche קורה קולה זירו בטעם דובדבן שהיה טעים מאוד. כשהגענו למלון ירדנו לבריכת המלון בקומה מינוס 1 ונהנינו ממנה עד שנסגרה ב-22:00. כיף לשהות במלון בלב פריז שיש בו בריכת שחייה. 

היום ה-15 - 16/08:


בבוקר זה התעוררנו בשעה 8:38, ארזנו את התיקים שלנו לקראת צ'ק אאוט, ואחר כך ירדנו לקומת הכניסה על מנת לאכול את ארוחת הבוקר שלנו. לאחר הארוחה בצענו צ'ק אאוט מהמלון, והשארנו את החפצים לשמירה. 

החלטנו להשלים את המשימה שביצועה כשל אמש- להגיע למרכז פומפידו בהצלחה ולבקר שם. פתחנו את הבוקר המעונן והנעים הזה, 23 מעלות, בהליכה של 1.8 ק"מ (24 דק') אל מרכז פומפידו (Pompidou Center). בדרך כמובן נעצרנו בחנויות, ואחר כך סוף כל סוף הגענו אל הכיכר שבה ממוקם המרכז. 

בקצה שכונת המארה ניצב מרכז פומפידו עם הארכיטקטורה המודרנית שלו, יש שיגידו תעשייתית ומכוערת למדי, ואני ביניהם. הארכיטקטורה לא קשורה לכלום ולא דומה לאף מבנה אחר בנוף הפריזאי. המבקרים בקומות העליונות נחשפים לנופי פריז, כולל מגדל אייפל, נוטרדאם, מונמארטר ועוד. מאחורי רשת הצינורות הצבעוניים שמעטרים את חזיתו החיצונית של המרכז, הבניין כולל 6 קומות של תרבות ואמנות מודרנית ועכשווית, ונחשב לגדול ביותר באירופה מסוגו. יש שם יותר מ-70,000 עבודות אמנות, חלקים של אמנים נחשבים. 

התור מבחוץ נחלק לאלו שרכשו כרטיס ולאלו שלא, תור די מיותר משום שהוא מתבצע לשם בידוק ביטחוני. רק הכרטיסים נבדקים רק בתוך המרכז, אחרי שעולים במדרגות נעות, ולכן פשוט עמדו בתור הקצר מבין השניים כי זה בסופו של דבר אותו הדבר! התור לא היה ארוך בכל מקרה והתקדם במהירות. אחרי בידוק קצר נכנסנו פנימה, שם היו גם מכונות לרכישת כרטיסים וגם עמדות. כשהכרטיס בידכם חובה להשאיר את התיקים שלכם בחדר שמירת חפצים, כי אין כניסה לתיקי גב וגדולים מזה. לפאוץ' שלי לא היה חובה להיפרד ממני. קיבלנו כרטיס עם מספר שהיה עלינו לשמור ולמסור בעת העזיבה בכדי לקבל את התיקים בחזרה.

אחר כך ישנן שתי כניסות המובילות לאזורים שונים של המרכז, ולכל כניסה עולים במדרגות נעות. בכדי לעבור מחלק אחד של המרכז אל השני צריך לרדת במדרגות הנעות שוב אל אולם הכניסה למרכז ואז לעלות במדרגות הנעות האחרות אל החלק השני. לכן יש לשמור על הכרטיסים אתכם כל הזמן ולא להשליך לפח על ההתחלה. אחרי הכניסה שהתבצעה בעלייה במדרגות נעות יוצאים אל מדרגות נעות שהן בעצם בתוך הצינורות של המרכז, הצינורות שוודאי ראיתם מהרחוב ותהיתם לעצמכם- WTF. בתערוכות פגשתי הרבה יצירות של שאגאל (מוטיבים יהודיים וכיתובים ביידיש שגרמו לחיבור עמוק יותר), מאטיס ופיקאסו. 

מעבר לציורים היו הרבה מאוד יצירות שונות ומשונות, חלקן הזויות מדי מבחינתי מכדי להיקרא אמנות, למשל קנבס לבן שבצד שמאל שלו למטה יש ריבוע צבוע בשחור. תהרגו אותי, לא מצליח להבין מהו הערך האמנותי או איזה ניתוח מעמיק אפשר לעשות לדבר שכזה… וגם יצירות שכל כולן הן כיסא אחד סטנדרטי ואפילו לא מעוצב או נאה. נו באמת. מודרנית אולי, אמנות ממש לא. עם זאת היו יצירות ממש מסקרנות ויפות שגרמו לפליאה, כמו מעין עץ שכל ענפיו עשויים מכבלים ומאוזניות. מוצגים כאלו באמת עניינו, ועבורם המשכתי להסתובב עוד ועוד, כדי לא לפספס כאלו. 

אחרי הביקור במרכז המשכנו לטייל ברחובות המקיפים את Chaletet, קנינו תיק גב מעוצב ב-Superdry (החזרי מס ברכישות מעל 175 דולר, אך בחנויות הקניון ניתן להגיע לסכום זה מסך הרכישות בחנויות השונות ולא סכום כזה פר חנות). 

משם טיילנו לתחנת המטרו Strasbourg - Saint Denis, כשבדרך לשם טיילנו ברחובות צדדיים ולפתע שמענו שיר שאת המנגינה שלו אני מזהה. לא שמעתי מילים בשל המרחק, אך כן את המנגינה. ניסיתי להשתמש בשזאם בתקווה שיזהה עבורי את השיר, אך בעוצמה לא הייתה חזקה מספיק עבורו. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שזה שיר בעברית. בטח השיר בצרפתית ואת המנגינה צירפו לשיר בעברית. ככל שטיילנו לכיוון המטרו לאורך הרחוב השיר התגבר ולפתע גילינו שאכן מדובר בעברית. הצצנו מבעד למסעדה שנמצאת בשלבי בנייה ולפתע ראינו את אסף גרניט. מדובר ככל הנראה במסעדה חדשה שהוא מתכוון לפתוח בקרוב מאוד בפריז. הופתענו מאוד לראות אותו, ומי היה מאמין שבאמצע רחוב כה קטן זה יקרה!

אחרי ההפתעה המצחיקה והלא צפויה הגענו אל תחנת המטרו, ועל הרצפה מצאנו 2 כרטיסים שלא ידענו האם היו בשימוש. ניסינו את מזלנו, וואלה זה עבד! נסיעה בחינם לשנינו. עלינו על קו 8 הסגלגל ישירות אל École Militarie, תשע תחנות (11 דקות).

מהתחנה הלכנו 5 דק' לשאן דה מארס (Champ de Mars), פארק ציבורי רחב ידיים המוליך ץ עד למגדל האייפל האייקוני של פריז וצרפת כולה, כשהמבנה המרשים נמצא בדיוק בסוף הפארק במרכזו, ומאפשר צילום תמונות מדהימות. צילמנו והצטלמנו לא מעט בכלל, עד שהגענו אל רחבת המגדל בחלק שעוד פתוח. המתחם עצמו סגור לשם בידוק שעוברים לפני הכניסה אליו. 

היינו צריכים להביא מתנה לאחי הקטן, ולשם כך הלכנו לאורך הסיין אל סניף רשת הצעצועים La Grande Récré. לאחי הקטן יש עניין בסדרת טלוויזיה יפנית מאוד מסוימת שברוב חנויות הצעצועים לא ניתן למלוא צעצועים שלה, אך כאשר פניתי אל עובד החנות הוא מיד הוביל אותנו אל אזור הדמויות של הסדרה. יש! יש מתנה עבור אחי הקטן! אפשר להירגע. 

משם נסענו במטרו מתחנת La Muette עד לתחנת Richelieu - Drouot. הנסיעה על קו 9 הצהבהב ארכה רבע שעה, 11 תחנות, והייתה צפופה ביותר. בכל הנסיעות בעיר לא היה צפוף במטרו אפילו פעם אחת, ודווקא הפעם זה היה קיצוני. לכו תמיד לקרונות בקצוות, עם העדפה לקרון המרוחק ביותר מהכניסה לרציף. 

הגענו לאזור המלון, ואת ארוחת הצהריים אכלנו באותו סניף בורגר קינג של יום קודם לכן. יונים רבות נכנסנו לתוך החלק הפנימי של הסניף ואכלו שאריות צ'יפס שנותרו על מגש. זה היה די דוחה שזה קורה בתוך סניף של רשת שמגישה מזון… יונות רחוב, לא בדיוק העופות המטופחים והבריאים ביותר… את הארוחה אכלנו בקומה השנייה, היחידה שממוזגת ונקייה. 

אחר כך הלכנו שבעים כחמש דקות אל המלון, לקחנו את התיקים שלנו והחלטנו לנסוע לתחנת הרכבת גארה נורד (Gare du Nord) באמצעות אוטובוס משום שאנו עם מזוודה, אין קישור ישיר במטרו וזה קצת יותר סיפור להסתובב עם המזוודות וטרולי במטרו חסר מדרגות נעות, כמו ברוב התחנות בפריז. היינו אמורים לעלות על קו 45 היוצא כשבע דקות הליכה מהמלון, אולם הוא מעולם לא הגיע ולוח הזמנים שהוצג במסך התחנה היה שונה מזה של גוגל מפות ומוביט. כשהשעה ליציאת הרכבת התקרבה עוד ועוד החלטנו לשנות את דרך ההגעה וראינו שארבע דקות הליכה מאיתנו יש קו אוטובוס אחר עם עדכון לייב לגבי מתי הוא מגיע לתחנה, והיה כתוב שנותרו שלוש דקות. זה אומר שהאוטובוס קיים והוא נוסע לעברנו. היה זה קו 26. הזמן עבר והוא לא הגיע עדיין, ולפתע הגיח קו 43 שלא תכננו ועליו כתוב את שם תחנת הרכבת. מיד עלינו באוטובוס הצפוף במיוחד, ובסופו של דבר הגענו לרכבת כדקתיים לפני שדלתותיה נסגרו ב-17:25. מסקנה- אם אתם בעיר שיש בה מטרו, גם אם זה פחות נוח, הגיעו באמצעות המטרו לתחנת הרכבת. לכל תחנת רכבת יש בערים הגדולות גם תחנת מטרו, ועדיף אי נוחות זמנית על פני פספוס רכבת, במקרה שלנו האחרונה לאמסטרדם באותו יום. המטרו פועל בתדירות של רכבת ל-4 דקות וכמובן שלא תלויה במצב התנועה. 

 הרכבת הובילה אותנו בתוך 3 שעות ו-20 דקות לתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם בלב העיר. ברכב נסיעה כזו אורכת 5 שעות, וזה היתרון של הרכבות באירופה. בלי קשר לכך הרכבת כולה פעלה על בסיס חשמל והיא אפילו לא מזהמת את הסביבה. מדהים. וסוף כל סוף היה אינטרנט בנסיעה ברכבת שניתן להשתמש בו, לראשונה בטיול. 

הנסיעה ברכבת הייתה במחלקה הראשונה, ומשום שהמפעילה היא חברת פרטית בשם Thalys היה חובה לשלם על הושבה, Seat Reservation, והעלות הייתה 25 אירו לאדם למחלקה השנייה או 30 אירו לראשונה. הפער היה קטן מדי, והעדפנו לשלם עוד חמישה אירו לכל אחד בכדי שיהיה נוח בנסיעה שאיננה מאוד קצרה. הרכבת עברה בדרך בבריסל, אנטוורפן, רוטרדם, סכיפהול, ולבסוף הגיעה לאמסטרדם סנטרל. 

אל אמסטרדם הגענו ב-20:50 כשמזג האוויר קריר ומטפטף, ומשם היעד היה המלון שלנו ל-3 הלילות הקרובים והאחרונים לטיול, Amstel Botel, מלון הממוקם בספינה ועוגן ולא שט באזור NDSM. לשם יש מעבורות עד 3 לפנות בוקר בחינם ובתדירויות מתחלפות של בין אחת לרבע שעה לכל 45 דקות. עלינו על המעבורת, בחינם כמובן, ובתוך רבע שעה עגנו ב-NDSM. מנקודת ההורדה הלכנו כחמש דקות אל המלון, ביצענו צ'ק אין ונכנסנו לחדר עם נוף לנהר. 

אזור המלון שימש בעבר כמספנה, וכיום מהווה מוקד מודרני של פסטיבלים, אירועים, שוק פשפשים סמוך, ברים ועוד. 

היום ה-16 - 17/08:


בבוקר זה התעוררנו בשעה 8:30, אכלנו את ארוחת הבוקר הדי עמוסה ופעילה של המלון, ואחר כך צעדנו שבע דקות בלבד (600 מטרים) מהמלון לשוק הפשפשים הגדול ביותר באירופה, IJ-Hallen, שמתקיים במשך יומיים בלבד בחודש ובדיוק בימי השהייה שלנו בעיר. הבוקר היה סגרירי ומעט גשום, אך גשם עדין כמו זה שבלונדון. שילמנו חמישה אירו לאדם בכניסה לשוק וקיבלנו אסימונים שמסרנו לעובד בכניסה. אחר כך נכנסנו פנימה, ותחילה התואר היה נשמע מנופח מדי אך ככל שהתעמקנו והלכנו שם עוד ועוד יכולנו לאשר שאכן התואר המחייב בעצם ראוי. 

ניתן למצוא שם הכל ובמחירים שווים לגמרי- מריהוט עתיק וישן ועד ביגוד וצעצועים. המון המון מציאות, ותשכחו מכך שהולנד מדינה יקרה, המחירים כאן היו זולים ושווים לגמרי. ייתכן שגם ניתן להתמקח, אך לא ניסינו. בכל אופן כל הולנדי שרוצה לפתוח שם בסטה יוצר קשר מראש, מעביר תשלום למארגנים ואחר כך יכול לפרוש את מרכולתו. שוק קח-תן לכל דבר. כל מוכר מגיע עם הרכב שלו שחונה מאחורי כל בסטה ובטסה, ופשוט מוכר. אנשים כמוני וכמוך, לא אנשי שוק. הם היו כולם מקומיים, שקטים ואדיבים, חלקם הגיעו ברכבי יוקרה וטסלה. תשכחו מכך ששוק זה לעניים. 

בכל אופן, התכולה הנמכרת במאות הדוכנים היא ממש שווה. היו שם הרבה דוכני בגדים שמקומיים רבים פקדו אותם. אותי קצת הגעיל לרכוש ביגוד יש שנייה, אך כל אחד ומה שטוב לו. מצאתי עניין רב בדוכני העתיקות והאקססוריז לבית. היו שם עששיות עתיקות ומקסימות, מצלמות ישנות, טלפונים, מטחנות קפה, גלגלות פסטה, מכונות תפירה, הרבה תקליטי פטיפון, שעונים עתיקים ועוד ועוד. המחירים היו מדהימים. כל דבר שנמכר שם היה נמכר בארץ בעשרות אחוזים יותר. אנחנו יצאנו משם עם סלסלת פיקניק מעץ שיכולה להכיל כלי אוכל ומזון ב-10 אירו. כה רצינו אותה שפחדנו לשאול מהו המחיר, אך ברגע שזה נאמר שלפנו את הארנק ושילמנו. כדאי לבוא גם אם לא אוהבים שווקי פשפשים כי זה פשוט שוק מיוחד ועם אווירה מדהימה. מעבר לכך, יש דוכני אוכל עם צ'יפס הולנדי ומעין פנקייקים קטנים ועגולים מצופים בסוכר, המבורגרים ועוד. חוויה! אם אתם יוצאים ומתכננים להיכנס שוב אז בקשו שיחתמו לך עם החותמת על היד וכך תוכלו להראות את החתימה שעל ידכם בכניסה ולהיכנס שוב ללא תוספת תשלום. 

את סלסלת הפיקניק הנחנו בחדר ואחר כך לקחנו את המעבורת החינמית מ-NDSM לתחנה המרכזית של אמסטרדם (מעבורות יוצאות בכל רבע שעה). בתוך רבע שעה הגענו לתחנה המרכזית, ושם הלכנו לחנות Iamsterdam וקיבלנו את כרטיסי האמסטרדם העירוניים, שמאפשרים שימוש בלתי מוגבל בתחבורה הציבורית וכניסה לאטרקציות רבות ברחבי העיר בחינם, למשל מוזיאון ואן גוך, שיט תעלות ואף כניסות לאתרים מחוץ לאמסטרדם כמו זאנסה סחאנס ועוד. 

מהתחנה המרכזית יצאנו והתחלנו לטייל ברחבי מרכז העיר, עוברים בתעלות המדהימות של העיר, לא פחות מקסימות מאלו של ונציה. כמה תעלות יש שם! לא ייאמן! ומאות אופניים קשורים לאורך התעלות והגשרים הקסומים. חזרנו לאמסטרדם אחרי 12 שנים, כשאנחנו לא זוכרים הרבה מהעיר, ונדהמנו ממנה כאילו מדובר היה בפעם הראשונה. סגנון הבנייה שונה, האווירה אחרת, האנשים גבוהים ובלונדינים יותר, ויש שליטה מוחלטת של האופניים ככלי התחבורה העיקרי של העיר. העיר כולה מרושתת בשבילי אופניים, והם נחשבים לכלי תחבורה לכל דבר הנלקח ברצינות. פגשנו ביום זה יותר אופניים ממכוניות.

טיילנו וטיילנו לאן שהתחשק לנו, והתגלגלנו אל שוק הרחוב Waterlooplein Market. הוא פעיל בכל יום פרט לראשון, בשעות 9:30-17:30. לא היו שם מציאות גדולות בעינינו, ואחרי שוק הפשפשים זה היה נראה כמו בדיחה יחסית. השוק לא גדול ונמכרים בו הרבה מוצרי קנבאיס בקטע הומוריסטי, בגדים, מזכרות וקצת עתיקות. 

משם הגדרנו את היעד הבא--שוק אלברט קאופ (Albert Cuyp Market), שהוא ללא ספק אחד המומלצים בסצנת הקניות של אמסטרדם. השוק והרחוב בו הוא ממוקם נקראים על שם הצייר אלברט קאופ. הוא נפתח לפני כמה מאות שנים עם מספר רוכלים שהחלו לפעול בו ודוכנים שקמו בו באופן די ספונטני. בתחילת המאה ה-20 הפך שוק אלברט קופ לשוק מסודר, ומאז הוא המשיך להתפתח. כיום זהו השוק השבועי הגדול ברחבי אירופה, בו כ-300 דוכנים מכל הסוגים. ניתן לרכוש כאן מאכלים, פרחים, מוצרי חשמל, מתנות, מזכרות ועוד. 

הגענו לשם באמצעות החשמלית, כשהנסיעה היא בחינם באמצעות כרטיס ה-Iamsterdam שלנו. פשוט סרקנו את הכרטיס כמו רב קו כשעלינו לחשמלית. בכניסה לחשמלית הייתה עובדת ישובה בדלפק, ממנה ניתן לרכוש כרטיסים אם לא נרכשו במכונות שבתחנות, וכנראה שבין היתר היא גם בודקת שכל מי שנכנס אכן מחזיק בכרטיס. די מגוחך, אך יש דלפקים כאלו בתוך החשמליות, והם מאויישים. 

אל השוק נכנסנו בקצה המזרחי שלו וטיילנו לאורכו עד לקצהו המערבי. השוק היה כה שוקק חיים, תוסס, מלא בצעירים ועם מלא אוכל רחוב טעים, מזכרות, בגדים ומה לא. אני יכול להכתיר את השוק כאחד מהשווקים האהובים עליי בעולם ללא צל של ספק. הוא נקי, רחב ידיים, נאה חיצונית, ונמצא במדרחוב מקסים. אסור לפספס! קנינו של קופסת אוכמניות באירו, קופסת פטל ב-2 אירו וגם סנדביץ' עם עוף טרי שזה עתה בושל עם גבינה הולנדית למעלה. התענוג עלה 3.5 אירו בלבד. המחירים מאוד שווים, ויש הכל מהכל, וגם הרבה טעימות. מי לא אוהב טעימות. 

בקצה המערבי של השוק, כשהוא נגמר, פגשנו במספר חנויות כמו פוט לוקר וכו', ואחר כך הלכנו 10 דק' (800 מטרים) ל-Rijksmuseum, המוזיאון הלאומי של הולנד ומהחשובים בעולם. המוזיאון הלאומי לאמנות. הדבר הראשון המרשים במוזיאון הוא המבנה שלו שהפך בשנים האחרונות לסמל של העיר. מבנה המוזיאון מזכיר ארמון המשלב בין הסגנון הגותי לסגנון הרנסנס. המוזיאון מציג אוסף של יותר ממיליון יצירות אמנות הפזורות על פני כ-250 חדרים. ניתן למצוא בתוכו את מיטב היצירות של האמנים המובילים מהולנד, באירופה ומנקודות אחרות בעולם, החל מימי הביניים ועד לתקופת הרנסנס. יצירות האמנות כאן נחלקות לכל הסוגים, לרבות ציורים, רישומים, צילומים, פסלים, תכשיטים, כלי כסף ועוד. הכניסה לשם הייתה עבורנו בחינם עם כרטיס האסמטרדם שלנו. חשוב לציין שהמוזיאון פתוח עד 17:00. 

כשנכנסנו פנימה לאחת משתי הכניסות ירדנו במדרגות הנעות למטה ומשום שהיו לנו כבר את הכרטיסים הלכנו לתור של השארת תיקים. כל תיק בינוני ומעלה מחוייב באחסון בזמן הביקור במוזיאון. לצערנו התור לא היה קצר מאוד, ונדרשנו לעמוד בו גם כשהשלמנו את הביקור ורצינו לקבל את התיק בחזרה. בכניסה סרקו את כרטיס האמסטרדם שלנו ומיד נכנסנו, מצוידים במפה שנקרתה בדרכנו וחסכה לנו זמן רב והפכה את הביקור לאפקטיבי ביותר. מכל המוצגים במוזיאון עניינו אותנו רמברנדט וואן גוך, ושיסלחו לנו כל האומנים האחרים, שעבודתם מוערכת ביותר על ידינו בכל זאת. 

בזכות המפה הגענו במהירות. ריכוז יצירות ואן גוך נמצאו בקומה 1, ושם היו שלושה ציורים שלו בסך הכל, אחד מהם הוא הפורטרייט המפורסם של עצמו. ואן גוך לא הצליח כאמן, איבד את שפיותו, ניסה לדקור את הצייר פול גוגן, חתך לעצמו את אחת מהאוזניים באקט של ייאוש ובסופו של דבר התאבד. הקריירה של ואך גוך נמשכה רק כעשור, אך היה זה עשור שהתגלה כמשמעותי ביותר לעולם האמנות. לאחר התרשמות מהתמונות ומסיפורו הטראגי עלינו לקומה השנייה, ליצירות רמברנדט, ואחרי ההתרשמות יצאנו מהמוזיאון וטיילנו בכיכר המוזיאונים הירוק ורחב הידיים, מדלגים על מוזיאון ואן גוך. כמחזיקי כרטיס העיר אנו זכאים לכניסה בחינם, אך למוזיאון זה ספציפית יש דרישה להזמין מראש את שעת הביקור והתאריך ב- Iamsterdam.com/timeslots. לשם כך יש צורך במספר הכרטיס, ומאחר והתקבל באותו היום כבר לא נותרו זמנים פנויים. לפחות נהנינו מיצירות ואן גוך במוזיאון הלאומי של הולנד. 

תוך דקות בודדות הגענו לפארק העירוני המרכזי של העיר, וונדלפארק (Vondelpark). הפארק, המתפרס על פני כ-450,000 מטרים רבועים, מציע מדשאות ירוקות ומזמינות, מסעדות, דוכני מזון, אגמים שלווים בהם שוחים ברווזים, פינות חי ועוד. לא היה קשה להבחין בכך שמדובר במקום מפגש אהוב על המקומיים. היו שבילים רבים ומדשאות מטופחות למדי, והכל היה כה יפה. מהפארקים היפים שביקרתי בהם אי פעם, והיפה ביותר בטיול זה. אמנם עלי העצים אינם מכוסחים בממלכתיות, אך הוא הרגיש כמו קפיצה לשמורת טבע מקסימה ושוקקת. כמעט ויתרנו על הפארק מתוך עצלות, אך מזל שזה לא קרה.

אחרי שטיילנו בשבילי הפארק המדהים הזה יצאנו ממנו ועלינו על חשמלית בחזרה למרכז העיר. באמצעות כרטיס העיר עלינו על החשמלית בחינם פעם נוספת (זכאות ללא הגבלה במשך תוקפו של הכרטיס) וירדנו במרכז העיר, רחוב Leidseplein. כבר שם החלו רצף חנויות אחר חנויות שנמשך עד התחנה המרכזית של אמסטרדם, 2.2 ק"מ של שופינג. בכל מטר הייתה חנות ספורט אחרת, אך זו עם המבחר הכי יפה הייתה Size? שפגשנו בה גם בפריז. הנעליים שם היו מטריפות בעיצובם, אך פשוט לא היה צורך בעוד זוג שכן חודש קודם לכן קנינו זוגות בדנמרק. 

בין לבין גם קפצנו לנקודות מרכזיות בדרך, וביניהן שוק הפרחים הצף, Bloemenmarkt. זהו שוק צבעוני בו הפרחים נמכרים ופקעות לשתילה ביתית לאורך התעלה. המוטיב המרכזי הוא כמובן הטוליפ, שמזוהה עם הולנד מאוד. זהו לא שוק גדול, אבל כזה שמציע מראות יפים ובעיקר תחושה שרואים כאן משהו שחורג מרוב השווקים המקבילים בעולם. אגב, השוק לא באמת צף אלא מחובר עם יסודותיו לקרקעית התעלה. השוק פתוח בכל ימות השבוע עד 17:30. 

משם הלכנו לאורך רחוב הקניות ממש דקות ספורות ל-Vleminckx Sausmeesters- דוכן צ'יפס ותיק ומוערך מאוד באמסטרדם, ששנים מחזיק בתואר דוכן הצ'יפס הטוב ביותר בעיר ואף זכה לחיקויים ברחבי העולם. הצ'יפס מוגש בקונוס נייר, כשמעל בוחרים אם רוצים ברטביל מתוך מבחר של עשרות בטעמים שונים ומשונים. המחיר הוא 0.7 אירו לכל רוטב, ומחיר המנה נקבע על פי הגודל. מה שמעניק לו את ייחודו היא שיטת הטיגון הבלגית, לפיה תפוחי האדמה מטוגנים פעם אחת, נחים קצת, וממש לפני ההגשה מוטבלים שנית בשמן הלוהט. מבחר הרטבים היה מבלבל, ובהמלצת המוכר הלכתי על מיונז הבית שלהם. הצ'יפס היה מאוד טעים, אך לא בלתי נשכח או יחיד במינו בעיניי! עם זאת, המחיר היה רק 4 אירו לגביע בינוני עם רוטב אחד, כך שזה לא נורא בכלל. גם התור היה לא ארוך, ובאופן כללי מתקדם מאוד מאוד מהר בשל זריזות העובדים. 

משם טיילנו בנחת לאורך רחוב הקניות מבלי לסטות ימינה או שמאלה, הולכים ישר עד שהגענו לכיכר הדאם ('כיכר הסחר'), הכיכר המרכזית של אמסטרדם. היא אמנם לא הכיכר הכי יפה באירופה או אפילו באמסטרדם, אך היא המרכזית ומהווה עורק ראשי לרחובות המרכזיים של העיר. משם המשכנו ישר אל כיוון התחנה המרכזית של אמסטרדם, ובדרך פגשנו בפריימארק, C&A, ניו יורקר ועוד. אמסטרדם היא גן עדן לחובבי קניות, ומשמחת העובדה שניתן לבקש החזר מס לרכישות של החל מ-50 אירו בלבד. בצרפת, למשל, המינימום הוא 170 אירו בכדי לבקש החזר. 

את ארוחת הערב אכלנו ב-Wok to Walk הטעימה שסניפיה הראשונים נפתחו באמסטרדם. המחיר היה הוגן, 30 ש"ח בלבד, והטעם, אוי הטעם! משם עלינו על המעבורת בחזרה למלון, משלימים 25,811 צעדים (19.6 ק"מ). 

היום ה-17 - 18/08:

משום שביום זה תכננתי כמה דברים שהספקנו לראות יום קודם לכן, התפנה זמן רב וערב קודם לכן, ממש לפני שנרדמתי, התלבטתי מה כדאי לעשות למחרת שיהיה חוויתי ומהנה. שאלתי בקבוצות בפייסבוק הנהדרות של Eurail ו-Interrail לגבי המלצות לטיולים יומיים מחוץ לאמסטרדם, וקיבלתי הרבה מאוד תשובות שמתוכן אספתי את מה שאהבתי. התוספת הייתה ביקור בדלפט, שממוקמת ליד האג, ובהארלם, לא השכונה בניו יורק אלא עיר שנראתה ותוארה באופן מקסים. בהמשך היום רציתי לבקר גם בזאנסה סחאנס כפי שתכננתי במקור. ביקרתי בה כשהייתי ילד, ורציתי לטעום ממנה גם כאדם בוגר עם זיכרון מחודד יותר. 

בבוקר זה קמנו בשעה 9:00, אכלנו את ארוחת הבוקר, ובצענו צ'ק-אין לטיסת החזור שנפתחת למי שלא מזמין מושב מראש באייר בלטיק רק 36 שעות לפני ההמראה. תחילה היה ניתן לבצע צ'ק אין רק למקטע הראשון, בעוד שלשני עוד לא מלאו 36 שעות מראש עדיין. כעבור שעתיים, הזמן של הקונקשן, נפתחה האפשרות לביצוע צ'ק אין למקטע השנייה מריגה לתל אביב. 

אחר כך יצאנו לתחנה המרכזית של אמסטרדם עם כרטיסי ה-Eurail ועלינו על הרכבת שבאפליקציה נכתב שמגיעה לדלפט, ועוברת בעיר האג. כדי להיכנס לתוך תחנת הרכבת ולגשת לרציף המתאים צריך, כמו בארץ, לעבור במחסום עם הכרטיס ואז להיכנס, כנ"ל ביציאה. על גב כרטיסי ה-Eurail יש קוד QR שבאמצעות סריקתו במחסומים בתחנות השונות בהולנד ניתן לפתוח את החסימה ולהיכנס לרציפים בתחנות. זה מאוד נוח, ולפיכך גם פחות פקחים מסתובבים בתוך הרכבות, שהרי אי אפשר להיכנס ללא כרטיס בין כה וכה. 

על מסכי התחנה לא היה כתוב את היעד הסופי שהיה כתוב לי באפליקציה עבור הרכבת, ובאותו הזמן בדיוק יצאה רכבת להאג, שקרובה מאוד לדלפט. שאלתי בדרך עובד תחנה והוא אמר לי שזו הרכבת הנכונה. הרגיש לי שמשהו מעט מוזר כי יעד הנסיעה הסופי שונה ממה שכתוב לי, אך בכל זאת עלינו. התיישבנו במחלקה הראשונה החדישה והיינו לגמרי לבדנו בקרון המחלקה. היה תענוג, ובמיוחד משום שהמושבים היו מרווחים והרכבת הייתה חדשה. 

כעבור שעה נסיעה גילינו שלמעשה הרכבת הגיעה לתחנת הרכבת המרכזית של האג ונעצרה שם. אכן היה זה היעד הסופי, מבלי שהגיעה הרכבת לדלפט. ירדנו מהרכבת כעבור חמש דקות וניגשנו לשוטר שהיה מחוץ לרציף ושאלנו האם יש רכבת שמגיעה לדלפט, שהרי היא רק שש דקות נסיעה ברכבת מכאן. הוא הסביר שאין רכבות לדלפט מכאן ושעלינו לנסוע באוטובוס. לא ידענו מה לעשות והתאכזבנו, אז החלטנו לוותר ולזרום עם הסיטואציה. 

הרכבת מאמסטרדם להאג עברה בעיירה בשם ליידן (Leiden), ובתמונות היא הייתה נראית מקסימה, אז נסענו לשם. גם ככה יש לנו נסיעות בחינם ברכבת עם הכרטיס, והיא נמצאת בדיוק על הדרך לאמסטרדם. מה שכן, מרוב הפוקוס על כך שלא התאפשר להגיע לדלפט שכחתי לגמרי לכתוב את נסיעת הרכבת הנוכחית ב-Travel Diary של כרטיס ה-Eurail שלי. כשלא כותבים את הנסיעה זה למעשה מוגדר כנסיעה ללא כרטיס. לא מספיק שיש את כרטיס ה-Eurail. חובה לכתוב כל מקטע נסיעה, גם אם יש החלפה אז צריך לכתוב בנפרד ולא רק יעד מוצא ויעד סופי. למזלי הרב מאוד, חוק מרפי, הגיע לפתע פקח וביקש לבדוק את הכרטיסים. מסרנו לו את הכרטיסים וקיווינו לטוב. הוא הסתכל על היומן ושאל היכן רכשנו את הכרטיס, וענינו שבאמסטרדם, ולפתע הוא פשוט החזיר לנו את הכרטיסים והמשיך לדרכו. ניצלנו. זה יכל להיגמר בקנס מאוד מיותר ומתסכל, ולכן חשוב לשים לב ואף לכתוב לפני הנסיעה על הרכבת אל כל הפרטים ב-Travel Diary על הנסיעה. 

כעבור 20 דקות ירדנו בתחנת הרכבת המרכזית של ליידן, ומיד התיישבנו לקפה בסטארבאקס שבתחנה. התחנה הייתה חדשה מאוד ומלאה בחנויות, אף שהיא שייכת למקום די קטן. קוד השירותים שם הוא 6789 אם מישהו מעוניין 😜 אחר כך עברנו בסניף יימבו הסמוך לתחנת הרכבת, קנינו מעט מזון והמשכנו למרכז ליידן. מזג האוויר היה מעונן ונעים, 18 מעלות. תוך כמה דקות ספורות של הליכה כבר היינו במרכז, ופגשנו בדרך תחנת רוח. תחילה הייתה כיכר מקסימה ומרווחת ובה מסעדות, מזרקה לילדים ובאחד מאיבריה נהר זורם. 

כמה תמונות הולנדיות טיפוסיות והמשכנו הלאה לעבר השדרה המרכזית של ליידן, Haarlemmerstraat. אורכה כקילומטר והיא למעשה מדרחוב מקסים עם פנסי רחוב אירופאים שעליהם פרחי גרניומים בשיא פריחתם. בשדרה מיטב חנויות האופנה כגון C&A ו-H&M, אך ללא העומס המטורף של אמסטרדם. המבחר הוא אותו מבחר, אך החנויות היו כמעט לרשות עצמנו בלבד. עשינו קניות בנחת, ובחנויות הספורט הרבות לאורך השדרה היו גם מציאות רבות. לאמי קנינו נעלי אסיקס מדהימות ב-50 אירו (200 ש"ח). אלה מחירים שאין ברשתות כמו פוט לוקר ו-JD, שהפגינו נוכחות גם בליידן. יש שם הכל מהכל, וברוגע והנאה רק כ-25 דקות ממרכז אמסטרדם. מדהים! 

טיילנו לאורך הרחובות השונים והגענו לבית הכלבו Hudson's Bay Leiden בתקווה שיהיו שם נעלי ספורט שאוהב, אולם לא היו כאלו. אחר כך עלינו לקומה 4 כדי להשתמש בשירותים. משום שעלינו לשם נתקלנו במסעדת בית הכלבו הפועלת כמזנון אוכל שבו מניחים על מגש כל מה שרוצים ומשלמים בקופה. לקחנו מרק עגבניות גדול ב-4.5 אירו ועוגה ב-3 אירו. התיישבנו במרפסת החיצונית שממנה נשקפו נופיה הפתוחים של כל ליידן. גגותיה, תעלותיה הרבות והשמיים הכחולים היו ביחד כה מדהימים! גם האוכל היה טעים, ונהנינו ברמות. הגענו לליידן בגלל שלא הצלחנו להגיע לדלפט, ואיזה כיף היה לנו שם! הכל לטובה! 😊 עלו לקומה 4 וצאו למרפסת בין כה וכה ותהנו בחינם מתצפית מקסימה על ליידן הקסומה. 

בשעה 16:40 הלכנו בחזרה לתחנת הרכבת נדהמים ומוקסמים מליידן, ההפתעה ההולנדית הקסומה שלנו, והתלבטנו האם לנסוע להארלם או לזאנסה סחאנס. לבקר בשתיהן זה כבר לא היה ריאלי לאור השעה, והיינו צריכים לקבל החלטה לפי המצב כרגע. זה היה יום ראשון, והעסקים בהארלם נסגרים ב-17:00. כשנגיע לשם נקבל עיר מתה, וזה מה שזכור, אז החלטנו לבקר בזאנסה סחאנס שבבדיקה שלנו מוקדי העניין בה פתוחים עד 18:00, ובכל אופן המקום עצמו פתוח גם אחר כך באופן חופשי לטיול נעים. 

עלינו על הרכבת לתחנת Zaandijk Zaanse Schans וביצענו החלפה של מספר דקות בתחנת Amsterdam Sloterdjik. כעבור 50 דקות הגענו לשם, והתחלנו ללכת כעשר דקות עד למרכז זאנסה סחאנס כשבאוויר ניחוחות קקאו עזים מהמפעלים במקום. 

אז מהי זאנסה סחאנס? כפר אמנים ומוזיאון פתוח בו תמצאו אוסף של שרידי מבנים היסטוריים וטחנות רוח שהובאו בשלמותם מכל רחבי הולנד ושוחזרו במטרה לשמר את המורשת ההולנדית. בכדי להקל על הביקור בזאנסה סכאנס, ניתן לחלק את מגוון האטרקציות לפי הנושאים הבאים: כפר האומנים ובעלי המלאכה, טחנות רוח, מוזיאונים, שייט, ביקור בשמורת הטבע, מסעדות ועוד. 

מומלץ לבקר בבתי המלאכה הקטנים שבכפר ולהתחיל בבית החרושת לנעלי עץ הולנדיות. במקום תוכלו למצוא את כל סוגי הנעליים האפשריות, החל מנעלי עקב ועד נעלי סקי, הכל עשוי מעץ. במגבנה שבמקום תוכלו ללמוד על תהליך הכנת הגבינות ההולנדיות וכמובן גם לטעום. את הסיור בבתי המלאכה מומלץ לסיים בביתן הכי מתוק – בית החרושת לשוקולד. 

אנו הגענו כרבע שעה לפני סגירת העסקים במקום, והספקנו להגיע לביתן הגבינות. היו שם טעימות רבות של מלא סוגי גבינות, והאמת שהצלחנו לשבוע 😅 אחר כך העסקים נסגרו, אך המקום עצמו, המוזיאון הפתוח המדהים הזה, נשאר כולו פתוח לגמרי ובחינם. לטייל כאן ניתן בנחת ללא קשר למסעדות ולביתנים. לא הרגשנו גם צער רב כי זה ביקור שני פה, ורצינו לטעום שוב מהמקום הזה, שמציג באופן מדהים את המסורת ההולנדית. אגב, עם כרטיסי Iamsterdam יש כניסה חופשית למוזיאונים בזאנסה סחאנס ולשיט שם. 

צילמנו הרבה ונהנינו מאוד, והגענו גם לביתן כפכפי העץ ההולנדים והצטלמנו בכפכפי העץ הענקיים הנמצאים שם, שזכרנו היטב מהביקור הקודם. כמובן שנכנסנו לתוך הכפכפים והצטלמנו, וגם מול קיר הביתן שהיה מלא בסוגי כפכפים בצבעים ובסגנונות שונים. 

אחרי השלמת הביקור בזאנסה סכאנס עלינו על הרכבת לתחנה המרכזית של אמסטרדם, כשהרצון הוא לאכול ארוחת ערב. דברים התגלגלו והגענו למקום האהוב עלינו, Wok to Walk. יום שני ברצף, אך הפעם סניף אחר ומרווח מאוד ברחוב Warmoesstraat 92. היה מדהים כמו תמיד, ועלה 30 ש"ח בלבד. משם עברנו דרך הסופרמרקט Albert Heijn, קנינו הייניקן מקומי וקולה זירו ונסענו למלון לנוח ולארוז את הטיסים לטיסה לארץ למחרת. 


היום ה-18 - 19/08:

בבוקר זה התעוררנו בשעה 8:30 ליום האחרון של הטיול, כשהטיסה יוצאת לריגה ב-18:50, וכעבור שעתיים קונקשן הטיסה ארצה. את התיקים ארזנו ערב לפני, כך שלמעשה ירדנו לאכול את ארוחת הבוקר ומיד אחר כך ביצענו צ'ק אאוט. יחד עם המזוודה ושני הטרולי שלנו עלינו על המעבורת בחינם מ-NDSM שליד המלון אל התחנה המרכזית של אמסטרדם, שאורכה רבע שעה בלבד.

מהתחנה המרכזית הלכנו אל חנות אופניים בשם WheelGood הממוקמת 450 מטרים בלבד מהתחנה המרכזית. פתיחת החנות היא ב-10:00, ולפיכך קבענו מתי להתעורר. כשהגענו לשם הצגנו את אישור ההזמנה שלנו ב-Bagbnb, ואחר כך השארנו שם את הכבודה לשמירה עד שנשוב. כך יכולנו לטייל באופן חופשי במהלך היום, מבלי לחזור שוב למלון שלנו רבע שעה עם המעבורת ואחר כך עוד רבע שעה בחזור. באמצעות Bagbnb ניתן לבצע הזמנות מראש של מיקום ותאריך לבחירתכם, כשהמחיר הוא קבוע- 5 אירו לתיק לכל היום. עסקים רבים משתמשים בפלטפורמה כמקשרת להשארת הציוד אצלם, וכך ניתן, כפי שבבוקינג מאתרים מלונות, לבצע חיפוש והזמנה של מקום להשאיר בו את החפצים. את התשלום מבצעים כבר בתהליך ההזמנה באתר, והוא כמובן מאובטח.

בבוקר זה, בשונה ממה שתכננו (שיט תעלות באמסטרדם עם כרטיס האמסטרדם שלנו ואחר כך טיול חופשי בתעלות), בחרנו לבצע קפיצה נוספת מחוץ לאמסטרדם ולגלות מקום חדש וקרוב, רבע שעה בלבד ברכבת- העיר הארלם. לא, לא הרובע המפוקפק בניו יורק אלא עיר הולנדית מקסימה.

בזמן נסיעה של נסיעה בחשמלית או במטרו בתוך העיר הגענו בתוך רבע שעה עם כרטיסי ה-Eurail שלנו אל התחנה המרכזית של הארלם, הממוקמת בקודקוד הצפוני של המרכז העתיק של העיר הקטנה.

קיבלתי המלצות לבקר שם בקבוצות הפייסבוק של Eurail ו-Interrail, ובחרתי לגלות מקום חדש על פני שיט תעלות או טיול נוסף באמסטרדם. רוב העסקים בהארלם נפתחו רק ב-12:00, כנראה אוהבים לפתוח את השבוע באיזי (יום שני). אז בינתיים עצרנו בחנויות שכן היו פתוחות ולקפה ושוקו חמים ב-Chocolate Factory, רשת בתי קפה עם שוקו מדהים משוקולד מומס אמיתי. גם המחירים היו בסדר גמור!

התקדמנו מתחנת הרכבת רק ישר והגענו לבסוף לכיכר השוק של הארלם, ובאותו הזמן באמת הופעל בה שוק קטן עם כל מיני דברים שאף אחד לא צריך... בשלב הזה החנויות כבר נפתחו והתחלנו בשופינג. יש שם את בית הכלבו Hudson Bay, ובו 6 קומות ואופציה לשירותים בחינם. עוד היו שם הרשתות המובילות כמו ברשקה, H&M, Pull & Bear ועוד. ממש אמסטרדם קטנה, רק בלי העומס המטורף שלה. חנויות כמעט פרטיות ומבחר דומה באופן כללי, אך עם מציאות. קניתי מכנס ג'ינס מעוצב ואופנתי ב-4 יורו בלבד בברשקה. אין דרך אחרת לקרוא לזה מלבד 'מציאה'.

אחרי שהשלמנו את השופינג הגדרנו את היעד הבא- מבשלת הבירה יופן (Jopen). מדובר במבשלת בירה שבה גם יש מסעדה, ומייצרים בה בירה מקורית משלה. המבשלת מדהימה וממוקמת ממש בתוך מבנה שבעבר שימש ככנסייה. ניתן גם היה להבחין בכך במבט ראשון בכניסה למבשלת מבחוץ. מבפנים לא היה ניתן להתעלם ממכשירי ייצור הבירה הענקיים, ואי אפשר היה לפספס את הנקודה שמדובר במבשלת בירה אמיתית. התיישבנו לצהריים במקום, כשאני הזמנתי המבורגר וצ'יפס, ואבי הזמין צ'יפס ובירה כהה של המבשלת. היה מדהים, וגם המחיר היה מצוין. 22 אירו להכל. הבירה עלתה כ-4.5 אירו בלבד, ההמבורגר ב-9 אירו והצ'יפס ב-3.5 אירו.

משם המשכנו לתחנת הרכבת ועלינו על זו לאמסטרדם. מה שכיף בקפיצה להארלם זה גם ההתניידות הפשוטה- לא רק אורך הנסיעה הקצר אלא התדירות. בכל 6-10 דקות יוצאות רכבות שמקשרות בין מרכז אמסטרדם להארלם. כך יכולנו ללכת בנחת לרכבת מבלי למהר. מתי שנגיע תהיה רכבת שתצא לאמסטרדם, בלי המתנה כמעט בכלל. אחרי שהגענו לאמסטרדם ב-14:50 לקחנו מחנות האופניים את התיקים שלנו, הוספנו את הקניות שביצענו בהארלם לתוך המזוודה וחזרנו לתחנת הרכבת לנסיעת הרכבת האחרונה בהחלט לטיול זה- לשדה התעופה סכיפהול. לשדה תחנת רכבת משלו, והנסיעה היא רבע שעה בלבד. גם כאן הייתה מחלקה ראשונה! הגענו לשדה התעופה מוקדם משום שהייתה לנו מזוודה להעביר, וגם משום שהשדה ממש אבל ממש ענק ומדובר בעונת שיא, וקראתי לא מעט על אנשים שפספסו את טיסותיהם. הגענו לפני שפתחו את הדלפקים ובאמצעות משקלים שפרוסים ברחבי השדה מדדנו את משקל הכבודה שלנו ויכולנו לאזן ולהעביר מתיק אחר לאחר, וכך עשינו.

משום שמדובר בטיסה לריגה, עיר באיחוד האירופי, לא התבצעה ביקורת דרכונים ולאחר הבידוק הגענו ישירות לדיוטי פרי הענק של השדה. ממליץ לבדוק היכן השער שלכם כי יש מרחקי הליכה בין השערים, ועדיף להיות בטוחים. 

בשעה 19:00, איחור של 10 דקות בהמראה, המראנו לריגה. אורך הטיסה שעה ו-45 דקות, והמטוסים היו חדישים ומרווחים. אופן סידור הכיסאות היה 2-3, והיו מסכים קטנים מעל כל שורה שהציגה באופן מתחלף את התפריט שלהם, אך גם פרטים כמו אורך הטיסה, שאת נחיתה, טמפרטורה ביעד, טמפרטורה בחוץ וגם מפה שהציגה היכן אנו נמצאים בכל רגע. מידע נוסף ויעיל מאוד היה הצגת שערי כלל הטיסות המקושרות, מה שמאפשר להגיע לשער במהירות וללא תהיות או היסוסים. 

המטוס היה ממש לא מלא בנוסעים, בלשון המעטה, וכל אחד מאיתנו קיבל שורה משלו, כמו גם נוסעים רבים אחרים שעברו למקומות אחרים. אפשר להגדיר את חווית הטיסה כמוצלחת. ואם אתם דוברי רוסית, אז גם תוכלו לתקשר ביתר קלות עם הדיילות.

במהלך הקונקשן בן השעה ו-40 דקות ביצענו החזר מס בעמדה שבה נכתב בבירור Tax Refund עם סמל של גלובאל בלו. הייתה שם גם מתיבה שניתן לשלשל אליה מעטפה, אך במקרה שלנו השעה הייתה הגיונית והייתה אשת צוות שסייעה. כשהגענו אליה היא טלפנה למוכס שהגיע לעמדה וחתם על הטפסים לאחר שביקש לראות את הרכישות שעליהם ההחזר מתבקש. זה נעשה במהירות, ואחר כך בוצעה העברה לאשראי שאמורה להתקבל בתוך שלושה ימים. קיבלנו גם חשבונית ביצוע העברה.

משם המשכנו אל הטיסה השנייה, כשבדרך עברנו בביקורת הדרכונים. היה תור ארוך כי רוב הטיסה הייתה של אנשים שממשיכים ליעדים אחרים ולא יוצאים לריגה, אז ממליץ להגיע לשם בהקדם ולא לחכות עם זה כי היינו עדים להרבה מסכנים שביקשו לעקוף כדי להספיק לטיסה שלהם. במהלך העלייה לטיסה לא בדקו את המשקל, סכום של 8 ק"ג לפריט האישי ולכבודת היד, אך כן הייתה אישה שכל תפקידה הוא להסתכל על כבודה של הנוסעים ומי שנראה שחורג התבקש על ידיה להכניס את הטרולי שלו לכלוב המתאים. שלנו עמד במידות, אך בכל זאת מעמד לא נעים ולכן שמחנו שהיא הייתה עסוקה באחרים בזמן שאנחנו עברנו הלאה, חורגים ב-4 ק"ג לכל אדם, 8 ק"ג סה"כ שעברו בהצלחה וללא חריגות או קנסות. הטיסה נמשכה כ-3.5 שעות, וגם במהלכה טסנו במטוס חדיש עם מסכים קטנים שסיפקו את אותה אינפורמציה. בנוסף, גם כאן חלוקת המושבים הייתה 2-3, וישבנו שנינו זה לצד זה מבלי לשבת עם אף אחד אחר. הייתה טיסה מצוינת!